[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדם מעוז
/
אהבה בתשובה

מוקדש לאבא שלי


היא פשוט עמדה שם, דבוקה לקיר, בוחנת את תנועותיו. הוא, מצדו,
סגר את הדלת והחל לחפש את המפתח לדירה מתוך צרור ששקשק לו תלוי
על מחזיק מפתחות. חיפוש המפתח ארך זמן מה, ובזמן הזה היא
המשיכה להתבונן בו בדומיה. הוא לבש חולצה אדומה ומכנסי ג'ינס
כחולים. מעל כל אלה, הוא עטה מעיל עור שחור שנתן לו מראה מגניב
למדי, במיוחד כאשר הוא בא בשילוב עם הזקן הצרפתי שלו.
קראו לו אורן, היא למדה את זה די מהר מכל הפעמים שהיא שמעה
שקוראים בשמו בחדר המדרגות. די העציב אותה לחשוב שהיא כבר
הכירה אותו מעל לחמש שנים והוא מעולם לא התייחס אליה, אבל
באותו רגע היא ניסתה להפיק את המיטב מכך שיצא לה הזדמנות לראות
אותו, את אותו אדם שהיא כל כך אהבה, ולהתעלם לגמרי מרגשות
היגון שלה.
אורן בסופו של דבר מצא את המפתח הנכון, נעל את דלת הדירה שלו
בתנועה מהירה והזדרז לרדת במדרגות לכיוון מכוניתו. קול חבטות
הנעלים שלו במדרגות אט אט התפוגג ובסופו של דבר נעלם כליל.
...ואז, שוב, היא נשארה לבדה. רק היא והנוף המדכא של חדר
המדרגות הריק בשעה אחת עשרה וחצי בלילה.
"קשה להיות מזוזה", היא חשבה לעצמה. אם היה לה פה, סביר
להניח שהיא היתה פולטת ממנו אנחה.





היא מעולם לא הבינה את מטרת הקיום שלה. יום אחד, היא פשוט
התעוררה ומצאה את עצמה בחדר המדרגות, בצמוד לדירתו של אורן.
חסרת יכולת להביע את עצמה, לזוז, לעשות משהו, היא חשה אסירה.
היא חשה כאילו היא נמצאת בעולם שהיא לא שייכת אליו, לכודה בו.
כאבה אף התחזק ביום בו ראתה אותו לראשונה, את אורן. היא קיוותה
בכל לבה שיום יבוא והוא ישים לב אליה וייתן לה קצת אהבה, אך
משהו ניקר בה ואמר לה שזה לעולם לא יקרה. בכל פעם שהוא היה
יוצא מדירתו, היא קיוותה שהוא יתייחס אליה, אך הוא אפילו לא
הפנה את מבטו לעברה. הוא המשיך ללכת עד שהוא יצא מטווח הקליטה
שלה. נעלם מהאופק. השאיר אותה לבד עם אותו נוף סטטי בו היא
היתה לכודה כחמש שנים.
חמש שנים.
הנוף הכי יפה בעולם הופך למכוער אם אתה נמצא מולו חמש שנים -
במיוחד אם אין לך צל של מושג איך נראה כל נוף אחר.
הקומה השלישית של בית הדירות שהיה ממוקם ברחוב ברנר 14 היווה
בעצם כל עולמה של המזוזה והיא מעולם לא ראתה משהו שיצא מגבולות
הנוף הזה.
אורן בעצם היווה הדבר היחיד שזז בעולמה של המזוזה, ואולי לכן
היא נקשרה אליו באהבה עזה. אהבה, שעד כמה שהיא ייחלה לבואה,
ידעה שלעולם לא תמומש.





בסופו של דבר, אורן חזר. אורן תמיד היה חוזר בסוף. מכניס את
המפתח לחור המנעול בצורה שהמזוזה היתה כבר כה רגילה לראות
ופותח את הדלת באדישות. היא התבוננה בו בהערצה, מנתחת כל תנועה
ותנועה שלו לפרטי פרטים, תוהה לעצמה מה כדאי לה לעשות בכדי
לקבל ממנו יחס. מצידה, שירביץ לה, שיהרוג אותה - זה עדיף על
התעלמות מוחלטת ממנו. היא לא יכלה לשאת את זה, אך מצד שני, לא
ממש היתה לה ברירה.
הפעם אורן פתח את הדלת, אך לא נכנס עדיין פנימה. "בואי", הוא
סינן בלחש. השעה היתה 5 בבוקר והוא לא רצה להעיר אף אחד.
"הוא מדבר אלי?!", תהתה לעצמה המזוזה, "האם אני חולמת? האם
חלומי באמת התגשם?"
. היא לפתע חשה מתח עצום עובר בתוכה, גולש
בכל תוכנה. היא חשה כאילו היא מועמדת לזכייה בפרס האוסקר הנכסף
ובדיוק הולכים להקריא את שם המועמד הזוכה.
-"אני באה!", נשמעה רטינה ממורד המדרגות, "חכה שניה!". לפתע
הגיעה דמות חדשה לעולמה של המזוזה - בלונדינית בשנות העשרים
לחייה, בעלת חזה שופע שבלט מתוך מיני שחור שלא הותיר הרבה
מקומות מוסתרים. היא עלתה בזריזות אל עבר הקומה השלישית, וכאשר
היא הגיעה, היא במהרה רצה אל עבר אורן והתנפלה עליו, מעניקה לו
נשיקה צרפתית לוהטת וחושנית. אורן שיתף פעולה עם הבלונדינית,
ותוך כדי כך, הוא לקח אותה אל פנים דירתו וסגר אחרי את הדלת.
"איך הוא יכול לעשות לי את זה?", חשבה לעצמה המזוזה בלב
שבור, מודעת לעובדה שהוא בעצם לא חייב לה כלום. הוא בכלל לא
יודע שהיא קיימת גם ככה, אז מה איכפת לו?
המזוזה בלעה את מחשבותיה וניסתה לאפס את עצמה, להחזיר את עצמה
לקדמותה, אך היא ידעה שהיא לא תצליח. היא באמת אהבה את אורן
ולראות אותו עם מישהי אחרת היה קשה מדי עבורה - כאילו שלראות
אותו לבד לא היה מספיק. היא ממש לא היתה צריכה את זה.
ובלי שאף אחד שם לב, היא החלה לבכות בתוך עצמה.





בכמה ימים הבאים המזוזה עשתה חושבים עם עצמה (לא ממש היתה לה
ברירה אחרת), היא חשה כה פגועה ושברירית באותו רגע בו היא ראתה
את הבלונדינית ההיא, אך ידעה שהיא צריכה להאשים את עצמה - אחרי
הכל, היא בכלל לא נתנה לאורן לדעת על קיומה.
היא לא ראתה כלל את אורן מאז אותו לילה נורא. היא התפלאה שהוא
לא יצא מחדרו מאז - לא הוא ולא הבלונדינית. היא החלה לתהות
לעצמה מה כבר קרה, כאשר פתאום הדלת נפתחה בפראות ואורן נפל
ממנה קדימה, ברפיון מוחלט.
-"לכל הרוחות, מה קרה?", ניסתה המזוזה לזעוק, אך שום מילה לא
יצאה. היא בחנה את גופו השמוט של אורן, ובמיוחד את פרצופו -
עיניו היו מגולגלות אחורנית, נותנות לו הבעה מעוררת פלצות ופיו
מזיל ריר, חצי פתוח. מתחת לאפיו היא פס לבן שהיא ניסתה לשאול
את עצמה כיצד הוא הגיע לשם.
אורן השמיע קולות חרחורים מוזרים מפיו וקצף החל להתיז משם, כמו
מעין מזרקה מעוותת. הוא התבונן לאוויר ולרגע היה נדמה שמבטו
פגש את המזוזה. הוא שלח לעברה יד רועדת, בקושי מחזיקה מעמד
באוויר והתעלף.
כעבור מספר דקות החלו להישמע רעשי סירנות עמומים שאט אט
התחזקו. מספר שעות אחר כך אורן והבלונדינית מצאו את עצמם בבית
חולים לאחר שהם לקחו מנת יתר של קוקאין.
המזוזה צפתה כיצד אורן פונה בזריזות על ידי צוות האמבולנס ולא
ידעה מה לעשות. היא תמיד ראתה את אהובה כל כך תמים, כל כך שקט.
נכנס לדירה - יוצא מהדירה - נכנס לדירה - יוצא מהדירה - היא
מעולם לא שיערה שיקרה לו משהו שיחרוג במידה רצינית מתחום זה.
"קודם המישהי האחרת ועכשיו זה?", היא חשבה לעצמה. היא הניחה
שהיא עושה טעות שהיא בכלל ממשיכה לחשוב על אורן. אבל היא
אהבה אותו. היא לא יכלה להמשיך לחשוב עליו. היא היתה מוכנה
להקריב את חייה למענו.
...אך בכל זאת, למרות כל הבלגן, המזוזה קיבלה תחושה קטנה שהוא
ראה אותה. לפתע היא הפכה לחלק מעולמו ותו לשבריר שניה בלבד -
אבל עדיין, גם זה משהו. הוא הושיט אליה את ידו, רצה לגעת בה.
משהו אמר לה שעוד יש לה תקווה. אולי יבוא יום והוא בכל זאת
יהיה שלה.





המזוזה לא ידעה לאן אורן נעלם. היא לא ידעה שהוא עישן סמים
בכלל, למען האמת, היא בכלל לא ידעה מה זה סמים. כל מה שהיא
ידעה זה שהוא נעלם למספר חודשים, וכאשר הוא חזר, הוא משום מה
נעשה שונה במקצת.
שונה במראה, למשל. במקום הבגדים האופנתיים שהוא לבש, הוא לבש
חולצה לבנה ומכופתרת, מקטורן שחור ומכנסיים באותו הצבע. זקנו
הצרפתי גדל והפך לזקן ארוך ומרשים וכובע שחור היה חבוש על
ראשו. כמו כן, תלתלי פיאות בצבצו קרוב לאוזניו.
היא מעולם לא שכחה את היום הזה: היא התגעגעה באותו יום אל אורן
יותר מתמיד לאחר כחמישה חודשים שהוא לא היה בבית. היא החלה
לדאוג שקרה לו משהו רציני כי מעולם הוא לא עזב את הבית עד אותו
היום ליותר משבוע. לפתע, נשמע קול רגליים כבדות עולות במדרגות.
המזוזה חשה מעיין תחושת צמרמורת מתוקה עוברת בכל גופה. "האם
זה אורן?"
, היא חשבה לעצמה, אך משהו אמר לה להפסיק להשלות את
עצמה.
קול הרגליים הלך והתחזק, עד שבסופו של דבר, דמות הופיעה בקומה
השלישית.
"אני לא מאמינה", זעקה לעצמה המזוזה, "אורן...?".
היא היתה יותר תמוהה מאשר שמחה לראות את אורן, כי הדמות שעמדה
מולה היתה שונה ממנו בהרבה מאוד, אך עם זאת, הוא עדיין לא איבד
את היופי שלו והיא אהבה אותו יותר מתמיד.
אורן התקדם בעליצות-מה אל עבר דירתו והכניס את המפתח אל חור
המנעול, הוא פתח את דירתו והתכונן להיכנס...
אך לפני כן, הוא נישק את המזוזה.
הוא נישק את המזוזה ונכנס לדירתו.
"הוא נישק אותי", היא חשבה לעצמה, עדיין לא מאמינה.
אחרי חמש שנים שבהם הוא מעולם לא שם לב אליה, פתאום הוא בא
אליה סתם כך ונישק אותה.
היה זה היום השמח ביותר בחייה.
היא חשה את עצמה מתנתקת ממקומה ומרחפת באוויר, תחושת עילוי
מוזרה כזו, כאילו מיליוני פרפרים התעופפו בתוך גופה והרימו
אותה איתם. זה כל מה שהיא באמת רצתה, וברגע שהיא השיגה את זה,
היא לא ביקשה עוד. היא פשוט המשיכה לחשוב עליו, על אורן, לאהוב
אותו כפי שלא אהבה אותו בעבר.





כאשר אורן שכב על הרצפה, פולט קצף וממלמל מלמולים חסרי פשר
בגלל מנת יתר של קוקאין, המזוזה לכדה את מבטו. לפתע הוא חש
מעין הארה מסוימת בלבו. "האם אני באמת צריך את כל הדברים
הפשטניים האלה?"
, חשב, "מה אם באמת כל זה חסר משמעות? מה אם
בעצם הגמול האמיתי יגיע רק אחרי המוות?"
.
הוא הסתכל על המזוזה שנחה לה דבוקה לצד דלת ביתו, מזוזה פשוטה
מפלסטיק שקוף, אשר בתוכה שכבה מגילת קלף קטנה, מגולגלת. הדבר
הקטן הזה, הדבר החומרי הזה, פקח את עיניו. לפתע אורן הבין שכל
חיי ההוללות שלו היו לשווא, כל הסמים, הבחורות, השטויות בהן
הוא עסק, היו כה מיותרות. הוא הבין שעליו להקדיש את חייו
לאמונה בקדוש ברוך הוא, אלוהים. בבית החולים הוא כבר הכיר בכך
באופן רשמי והבהיר לעצמו שלא היה מדובר בהזיית סמים מטופשת,
אלא במשהו מעבר לזה.
היה זה כאילו מלאך בא והציל אותו לפני שהוא נמחק.
וכל זה בגלל מזוזה פשוטה.





המזוזה המשיכה לעמוד במקומה, עדיין חולמת על אהובה הנצחי,
אורן. היא לא הספיקה להתאושש מהנשיקה שהוא נתן לה בזמן שהוא
נכנס לביתו, כאשר כשהוא יצא שוב פעם, הוא נתן לו עוד אחת ואף
ליטף אותה קלות. "מה קרה?", שאלה את עצמה המזוזה באין קול,
המומה מתמיד. איזה מין שינוי קרה לאהובה? למה הוא פתאום מתייחס
אליה? ובכלל, למה הוא לא נשאר לידה, למה הוא כל פעם חייב
לברוח? כל כך הרבה שאלות התחבטו במזוזה, לא מרפות ממנה, אך היא
התעלמה מהן, מתנחמת בכך שהוא עדיין מתייחס אליה - דבר שבמשך
מספר שנים היא יכלה רק לחלום עליו.
זה הרג אותה. היא רצתה אותו כל כך הרבה זמן והנה, פתאום הוא
שלה. היא לא הבינה איך היא מסוגלת לבוא אל היחס שלו אליה
בטענות. אחרי הכל, ממנו היא היתה מסתפקת אפילו בחצי מהיחס
הזה...
אבל משום מה, משהו היה חסר.
בימים הבאים השינוי נשאר בתוקף. בכל פעם שאורן היה עובר ליד
המזוזה הוא היה מנשק אותה, מלטף אותה ומנשק את ידו - לפעמים
עושה את שני הדברים גם יחד. המזוזה אט אט החלה לחוש פחות ופחות
אהבה כלפיו - "למה הוא לא מדבר איתי בכלל?", היא חשבה. היא
לפתע הבינה את הגישה של "אורן החדש". הוא כנראה הבין שהיא
אוהבת אותו והחליט לנצל את זה. זה הכל - כל מה שהוא רוצה זה
לנצל אותה.
"זה מה שאני", החדירה לעצמה המזוזה בהדרגה את תחושתה, "משהו
שאפשר לנצל"
. המזוזה התייפחה בשקט בתוך עצמה, חשה לפתע מיותרת
מתמיד. אין דבר נורא יותר מלגלות שהבן אדם שאתה אוהב נמצא איתך
רק כדי לנצל אותך.
היא כבר סבלה ממנו הרבה. היא נפגעה ממנו לא פעם - אך האהבה
אליו תמיד החזיקה מעמד. לפתע, היא בעצם הבינה שכל האהבה הזו
היתה מוטעית מכל היסוד. "אורן הוא בן אדם רע", הזכירה
לעצמה המזוזה, בולעת את עצמה בתוך מטען עצום של ייסורים ורחמים
עצמיים שהיא קרסה תחתיו. "אני לא יכולה יותר", מחשבותיה
המשיכו לאמלל אותה, היה זה עניין של זמן עד שהיא תמחץ תחת העול
העצום שעמד מעליה, ואכן, מספר דקות לאחר מכן, היא נשברה.





אורן רץ במהירות לכיוון דלת הדירה שלו כאשר הוא שמע רעש נפץ בא
משם. הוא חשש לגרוע מכל - אך הוא לא ציפה לראות את מזוזת דירתו
שבורה לשני חצאים, שניהם זרוקים על הרצפה, לא זזים.
הוא חש חסר אונים בצורה בלתי רגילה. הוא אהב את המזוזה הזו.
היא היתה זו שבעצם גרמה לו לחזור בתשובה, למצוא את אלוהים. ככל
שהזמן עבר כך בעצם אהבתו אל המזוזה ואל הדת בעצם הלכה
והתחזקה, וכאשר הוא ראה אותה על הרצפה, מנופצת, הוא חש חסר
אונים בצורה בלתי רגילה. הוא התבונן בשברים והמשיך לעמוד שם,
על מפתן דלת דירתו, סתם כך, כאילו חיכה שלפתע המזוזה תאחה את
עצמה מחדש ותדביק את עצמה ליד צדה של הדלת.
אבל הוא ידע שזה לא יקרה.
הוא המשיך להסתכל לעוד כמה רגעים לעבר המזוזה עד שלבסוף משך
בכתפיו והפנה את ראשו לכיוון המדרגות.
"נו טוב", הכריז בקול, "אני משער שאני אאלץ להתקשר למתקן
מזוזות או משהו כזה".
"אחרי הכל", הוסיף בלבו, "מזוזות לא מתות, הן רק מתחלפות".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.





סלוגן שרק חכמים
יכולים לקרוא


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/01 23:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם מעוז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה