לא היה יותר כלום, רק דממה אין סופית חלל ריק ואני,רק אני
הייתי בתוך כל הכלום הזה.
רציתי לבכות אבל בגלל שלא היה כלום גם דמעות לא היו, גם לא
פחדתי כי לא היה פחד.
אפילו עצב לא היה בי, כי כלום לא היה יותר.
שטתי לי בתוך הכלום וניסיתי לחשוב על הכל וכל מה שיצא לי זה
מחשבות על כלום וכלום וכלום.
אני הייתי כלום, ואתם לא הייתם בכלל, וגם הם לא היו.
רק אני, המון אני בלי סוף אני, ולבד היה גם המון לבד.
בעצם זה לא כל כך כלום, זאת בדידות זה שקט זה אני.
בתוך הכלום הזה יש המון אין ואין יש.
לבד בתוך כלום אין סופי, אני וכלום או אולי כלום ואני, כלום
אני ולבד.
שתיקה זאת מילה מאוד חזקה פה בתוך הכלום הזה.
ואי חסר משמעות כי אם אין אתם ואין הם ואנחנו אז גם אני כבר
אין.
אז יש לי המון כלום ואני, אז מתוך הכלום הזה ובעיקר מתוך עצמי
התחלתי ליצור דברים, יצור עולם.
העולם שיצרתי שונה מהעולם שהפך לכלום.
עולם טוב יותר? אני לא בטוח אבל זה לא משנה כי עכשיו כבר נגמר
הכלום עכשיו האין הפך ליש ואני עדיין לבד.