השקט אחר לבוא,
השקט שלאחר הסערה,
לעזאזל, הסערה אפילו לא עברה.

הסערה הקשה על לא כלום,
דקות של בדידות שנמשכו כמו שעות,
בני אדם,
קומדיה של טעויות,
משחק בין טוב לרע,
ואין בכוחנו לשנות את מה שקרה...

הדמעה בעין ניצבת,
מטשטשת את הגלוי,
הגלוי, שכל כך לא משנה,
מזכירה את העצב החזק,
שבהגיון רק ממשיך, מכה, ומתגרה.

מבין לאט לאט שכלום לא קרה,
הדמעה כבר לא שם,
אבל הנשימה עדיין קצרה,
חושב על דבר אחד,
...על דבר אחת,
ומחייך,
מביט לאחור ויודע שהחיוך הזה,
הצחוק שלך,
נקי ממחשבות היה שווה הכל.

מעביר עוד מילה,
בגרון צרוד,
מחכה שהסערה תשכח,
מדבר אליך עכשיו,
בשקט כה כאוב,
מנסה להחזיר את הכבוד שנשכך,
מדבר שוב בתקווה,
שטעות תשכח,
היתה כלא היתה...