אני ממש אוהב את הגיטרה שלי.
כשאני פורט עליה עם מפרט, קרוב לגשר התחתון, היא נותנת צליל
מתכתי, חזק. אז אני עוצם עיניים, ומדמיין שאני איזה כוכב
בהופעה. אליל נוער, עם שטיח של מעריצים שקוראים רק בשמי,
ומקווים שאני רק אעיף עליהם מבט, ולא יותר. תחושה אדירה של
כוח, שליטה ועוצמה זורמת לי בעורקים, כאילו אני מלך העולם.
כשאני פורט עליה מעל חור התהודה, הצליל הרבה יותר רך ועמוק.
כמו הצליל של הגיטרה של קורט קוביין בהופעת אנפלגד הנפלאה שלו.
אני מתמכר לצליל הבס המרגיע, ונותן לחמימות לזרום מכפות ידי,
שמפיקות את הצליל הענוג, עד לקצה ראשי, ששולט באותו צליל.
לפעמים אני מאבד את המפרט, ואז אני פורט עם הציפורניים האכולות
שלי. זה די כואב, והגיטרה מפיקה צליל חלש ועדין. מזכיר לי מעגל
של בני נוער בערד, בזמן שהפסטיבלים שם עוד נחשבו למשהו. יושבים
כל הלילה, ורק מנגנים מוזיקה ישראלית או רוק רך, שרים בקול
צורם ומזייף, ומעשנים סיגרייה ראשונה ושנייה. הרגשה של תמימות
וילדותיות מפעמת בי פתאום.
כשאני לא מכוון את הגיטרה כמה ימים, הצליל שלה מתחיל לזייף
קצת. מזכיר לי את הימים הראשונים עם הגיטרה, שבלית בררה ניגנתי
בה כך, כי לא ידעתי לכוון אותה. ממש כמו נער מתבגר, שהקול שלו
מתחלף וחורק, והוא לא יודע מה לעשות עם החברה הראשונה שלו.
תחושה של תמימות בתולית עוברת לאורך עמוד השידרה שלי.
אתמול, ישבתי ובהיתי בטלוויזיה. ירדן, החברה שלי, אמרה לי שאני
חייב להתנתק קצת ממנה. שאני צריך לפחות להראות לה שאני חי. אני
המשכתי לבהות בטלוויזיה. היא חייכה אלי, ואמרה שהיא מוכנה לשחק
את המשחק שלי. ירדן סיפרה לי בדיחה מטומטמת על ארנב שקונה
סיגריות. בתחזית מזג האוויר אמרו שמחר יהיה מעונן וסגרירי. היא
נגשה אלי, וניסתה ללקק לי את האוזן. אני הסטתי את הראש ממנה,
בצורה לא רצונית כמעט.
פתאום, משהו בהבעת פניה השתנה. היא התחילה לצרוח שנמאס לה
מהדכאונות שלי. שנמאס לה מהתעללות הזאת. היא נהייתה כמעט
היסטרית, וכל הצרחות שלה התערבלו יחד ליבבה צורמנית אחת ארוכה.
כשניסיתי לשמוע מה יהיו הטמפרטורות בגולן, היא לקחה מחבת
מהמטבח, הטיחה אותה בטלוויזיה, ויצאה מהדירה. אני המשכתי לשבת,
ולבהות בטלוויזיה השבורה, עם השלט ביד.
אני ממש אוהב את הגיטרה שלי. אבל לעיתים רחוקות, כשאני פורט
חזק מידיי, פתאום נקרע מיתר. |