את שוכבת על האדמה,
עינייך עצומות אל העננים,
פרחים

גדלים בקצה שלך,
ואת כבר לא מרגישה את הכאב המקנן
כמו עכבישים

בין הראש והלב.
השמש מלטפת-שורטת את זרועותייך,
ידיים-כנפיים פרושות אל החום.

ליטוף רך בין האצבעות,
וחלל נפער בינך לבין מחר.
הכל משחיר

בעינייך,
את יודעת שכדי להיאחז
את צריכה קודם לעזוב,

לתת לעצמך ליפול.
ואז לבעור,
לדעוך

אחר מאחזך, שאפילו לא רוצה
בך.
הכל דוהה סביבך,

אש כבויה, זוג עיני-תפוחים
רקובים,
אהבה נעזבת, נטושה

של צדף שבור אל חול שנשחק.
צחוק ענוג, מכת חשמל
מפלחת את עמוד השדרה.

מחנק בגרון, ואת מוותרת,
התעוררות
אל תוך סיוט,

ואת כבר יודעת-
הוא לא יגמר לעולם.
ממהרת אל אור פנס

רחוב עמום שבקצה סמטא צרה.
הולכת מהר יותר, והחושך
סוגר עלייך, בוצע

בבשר הטמא
והכל מחשיך לך עוד יותר, נעטפת
בקרירות, כיסופים לחום

גוף. עץ עירום אחד
בין כל כך הרבה עצים מכוסים
עלים, מסיכות.

שלכת.



22.3.2003
לדניאל, שאוהבת וגם עזרה.
לסילביה פלאת שאני מאוד מעריכה, ולליאת- שבזכותה אני מכירה
אותה.