מחפשת את המילים לתאר סיום.
בין הראש ללב נעלם התיאום.
יושבת ומביטה בסוף שכבר עבר,
נזכרת באותם מילים ואיך שזה נגמר.
מהרהרת לי בחדר שנראה כל כך שונה,
מאז שהכרתי אותו הכל בי השתנה.
צורת החשיבה, צורת המעשה -
מה כל כך אהבתי בילד שכזה?!
חשבתי שהוא המקסים בבנים.
חשבתי שהוא היחיד שיתאים.
הלכתי אחריו עם עיניים עצומות,
בלי רצון לעזוב המשכתי לטעות.
צ ו ע ד ת בחושך חושבת שהוא איתי,
אבל ממזמן אבדה דרכי.
הרי מעולם הוא לא אחז בידי,
ואני משכתי לחלום שהוא שלי.
והיום,
אחרי כל כך הרבה דמעות.
פתחתי את עניי שהיו גם כן שונות.
הבנתי שאיתו אני ממשיכה רק לטעות.
הבנתי שכך אי אפשר יותר לחיות.
לקחו לי שבועות, לקחו לי חודשים
רק עם חסרונו פשוט להשלים.
והיום שיצא סופסוף מליבי
מרגישה פתאום כל כך לבדי...
|