תמיד אהבתי ימי הולדת במיוחד שהם שלי למרות שבגלל שיום ההולדת
שלי הוא בסוף החופש הגדול אז תמיד קיבלתי מתנות עלובות כמו
קלמר או יומן או מחברת והכי גרוע שמקבלים עיפרון , כאילו חסרים
לי עפרונות . לא משנה כמה התחננתי מההורים לאיזה פאוור רנג'ר
או סתם איזה גוש פלסטלינה תמיד קיבלתי מהם תיק . כל שנה יותר
גדול ,כדי לסחוב את כל העודפים של המחברות ועפרונות והקלמרים
מימי הולדת הקודמים שלי. "אבל אמא למה אני צריך ללכת עם כל
הציוד הזה " תמיד שאלתי אותה  והיא תמיד ענתה לי אותה תשובה
"זאת מתנה אתה חייב שהחברים שלך יראו את מה שהם קנו לך אחרת הם
יעלבו ,זה כמו הואזה המכוערת שסבתא שלך נתנה לנו לא משנה כמה
היא מגעילה היא על השולחן" . אבל אמא סבתא מתה . "א..א.." .
תודי שאת אוהבת את הואזה הזאת , את אוהבת אותה יותר ממני סתם
אין לך תרוץ לשלוח אותי עם התיק הזה לבית ספר. "אני לא אוהבת
את הואזה יותר ממך" .אז למה את לא שולחת את הוזאה לבית ספר עם
תיק ששוקל שניי טון? . "כי חמודי ואזות לא הולכות לבית ספר".
זאת עדיין לא סיבה לשולח אותי כחה לבית ספר , שלחי מחר את
הואזה ונראה איך היא תחזור לך , יום אחד אני אהיה עורך דין ואז
אני יתבע לך את הנשמה . זה תמיד היה משתיק אותה , כמובן שזה לא
מנע ממנה לשלוח אותי לבית ספר עם הר על הגב , התיק היה כלכך
כבד עד שהייתי שם אותו על הכיסא הכיסא היה נופל גם כשישבתי
עליו. לפעמים אחרי כזאת נפילה הייתי יוצא בריא ושלם , אבל בשאר
הפעמים הייתי מתעלף דבר שלא הועיל כלכך למצב הלימודי שלי ולמצב
הכינרת גם כן . כמה דליים של מיים היו צריכים לשפוך עליי כל
פעם שהתעלפתי. האמת שדיי נהנתי להתעלף הרגשתי חופשי הייתי שוכח
הכל ומרחף לי להנאתי בחלל . לפעמים שהייתי הולך ברחוב הייתי
דופק את הראש בעמוד או באיזה עץ מזדמן רק כדי לרחף לי קצת ,
כמובן שאז לא ידעתי על קיומו של זעזוע מוח אז לא הפריע לי
לדפוק את הראש בדברים בלי הכרה . הפגם היחיד היה שלדפוק את
הראש בדברים גורם לו לכל מיני סימנים כחולים ,סגולים, שחורים
אדומים וכו... , מה שגרם לאמא שלי לחשוב שילדים מרביצים לי
באופן קבוע ולאבא שלי לחשוב שזה זמן לשלוח אותי ללמוד הגנה
עצמית , ואני בתור ילד אוהב שלום מטבעי ניסיתי להסביר להם
שהדבר היחידי שצריך להגן עלי מפניו זה איזה שולחן או עמוד .
דבר שלא עזר בגרוש , כבר באותו יום אמא שלי התקשרה לבית הספר
כדי להודיע שיש קבוצה של ילדים שמפוצצים אותי באופן קבוע ,
ואבא שלי שלח אותי ללמוד קראטה . אז מעכשיו הייתי חוטף מכות
בבית ספר על זה שאמא שלי התקשרה כי הם באמת תפסו כמה שהרביצו
לילדים , הייתי חוטף מכות בקראטה כי זה מה שעושים שם , והייתי
חוטף מכות מאבא שלי אם לא הייתי הולך לקראטה , אז מהר מאוד
הסימנים הכחולים התפשטו מהראש שלי לשאר הגוף. במצב כזה בדרך
כלל הייתי דופק את הראש שלי כמו משוגע בשולחן כדי להתעלף אבל
אבא שלי שגילה את העיניין אחרי תקרית לא נעימה עם זעזוע מוח
הבטיח לי שאם אני מתעלף עוד פעם אז הוא שובר לי את שתי הרגליים
ומשאיר אותי על כביש ירושלים - תל אביב , ואני בתור ילד נטול
חוש ניווט לא כלכך אהבתי את הרעיון . אבל זה מה שאהבתי אצל אבא
שלי הוא לא קיים את ההבטחות שלו , אז דפקתי את הראש כמו משוגע
בשולחן הפעם היתה לי מטרה אחרת או לשבור את השולחן או את הראש
מה שיבוא קודם . למזלו של השולחן אמא נכנסה לחדר בדיוק. "תגיד
לי מה אתה עושה השתגעת" . נמאס לי כבר לחטוף מכות עדיף לי כבר
לגמור את זה וזהו. "לא חבל על השולחן?? מה יקרה עם הואזה תיפול
ממנו" . ידעתי שאת אוהבת את הואזה יותר ממני . "כן הואזה לא
שוברת לי שולחנות" . לכי לעזזאל אמרתי לה והמשכתי לדפוק את
הראש בשולחן עד שהתעלפתי . כמובן מאז גדלתי והפסיקו לעשות לי
מסיבות יומולדת , התיק שלי הצטמק ואמא זרקה את הואזה ורק
נשארתי עם ההתעלפויות , על זה אני לא מוותר . אז זכרו אל תסחבו
הרבה על הגב זה לא עושה לו טוב.