אמא אני לא רוצה להכנס הבייתה משום שעצוב, ריק, שקט, קר ולבד
שם...
אני שומעת אותך מדברת והכל כל כך עצוב,
אולי תנסי להבין שבשביל שאני אצא מהעצב הזה בעבר,
היה מאוד קשה ולא בזכותי.- אך בלי להשמע קטנה...
אמא אני צריכה אותך כאמא ולא כמבחן נגד עצב.
אני צריכה שתעזרי לעצמך כי כשאני מנסה אני נסחפת,
לעולם שאת נמצאת בו.
אמא, את יודעת שיכלתי לברוח לדברים אחרים כי את זה כבר עברת
-אך לא עשיתי זאת- למרות שהם יכלו להיות פתרון זמני מצויין.
אמא, תסתכלי על בתך אני כבר לא ילדה וגם לא הייתי,
זאת לא אשמתך זה החיים.
אז תני לי לחיות...
אינני רוצה לחשוש שאכנס הבייתה
ואמצא אותך תלוייה באיזה שהיא פינה בבית,
הבית כבר בית קברות של אהבות
הוא לא צריך להיות גם בית קברות של נשמות
-למרות שמתנו שם מספר פעמים.
ואם אני לא מדברת זה לא אומר שאני לא מבינה זה פשוט שאני לא
רוצה להיקשר למישהו שיקשור את עצמו.
שיר או מכתב זה נכתב לפני מס' שנים לכן הוא לא נכתב בצורה
מאוד...
הוא נכתב בנקודה שהרגשתי כמו ילדה חלשה שרואה את אמא
מתמוטטת... |
