ארבעה ארוכי פנים הסבו לשולחן, שותקים באכילתם. ראשיהם
התנועעו מתוך לעיסה, ולסתותיהם השמיעו קולות נפץ דקים.
כלי אכילה מכסף צילצלו בנקישות קטנות על צלחות חרסינה
מעודנות.
רחש משקה תסס בכוסות הגבוהות, הקציף עד שוליהן, ודעך.
מבעד וילון תחרה לבן נשקף הרחוב, מוצף אור.
זבוב שזימזומו נלכד בין הוילון לשמשה הבוהקת, התעופף ונחת
על מחוגו הגדול של שעון הקיר.
השעון הראה שלוש ועשרה של יום שהתקלקל בזמן רחוק כל שהוא.  

משסיימו, הציבו בשתיקה את מרפקיהם על השולחן, תולים מול
פניהם את כפות ידיהם המשומנות.
ארוך פנים אחד חיכך את מצחו עם גב היד.
אחר, שעקב אחר מעוף הזבוב, חקר את מקום מושבו.
עוד אחד השתומם נוכח כפות ידיו הפרושות.
השעה שלוש ועשרה התארכה באופן בלתי נסבל.
בזה אחר זה הדפו שלשה ארוכי פנים את כסאותיהם וקמו, נושאים
ברוב טקס את כפות ידיהם התלויות אל חדר האמבט.
ארוכת פנים אחת נשארה במקומה ובהתה בשולחן.
על השולחן נותרו שיירי עוף דמומים. מעט תפוחי אדמה, שאריות
של סלט, ולחם.
מבעד לוילון התחרה הלבן נשקף הרחוב, שקט כמו מוות.