זמן עתיק נזל בשעון החול
ואז הכל עצר מלכת, המציאות התעוותה--
האנטרופיה לבסוף התהפכה.

זמנים מוזרים חלפו, והתמימות שבה בעדנה.
המציאות רקמה אור חלוש כשל תמונה דהויה,
וריחה הגס נבע מבין דפיו המרקיבים--
ספר ממורק המכיל עולמות אפלים, שננטשו.

הבובה הבלויה שכנה על המדף המאובק
עינייה כפתורים, עקורים; ונותרה היא עיוורת כסומא.
טלאים שניסו להחזיק את גופה, קרסו ונבלעו בתכולתה
שיערה, כבר אינו אדמוני ביופיו אך לפתע נדמה שכך הוא
בהסתער הרעם, חדר הגשם השוטף שוב מבעד לחלונות השבורים
הבובה נותרה בחשכה, מעורפלת בין קורי העכביש הסמיכים.
רחוקה מימים של צורך, ידיים קטנות מחבקות
את גופה המבריק נטול הטלאים
ואז מתכסה בשמיכה החמימה בליל חורף סוער,
מאומצת באהבה תמה, מבקשת שתישאר כך לנצח.

אך עת יגיעו, זמנים מוזרים
התום והיופי ימוגו--
ועל מיטתי הקרה בערש דווי
שכוב פרקדן, שרוי מלנכוליות צלולה
וללא בובת הטלאים, אמוג.



- מתוך  'רקוויאם לבובה המטולאת '.