לפני הרבה שנים חיו פה בעולם שלנו כל מיני יצורים ולא רק בני
אדם.
כל היצורים החיים על כדור הארץ התחלקו לשני סוגים:
"אליים" ו"פיקציים".
היצורים האליים הם כל היצורים שאתם מכירים כיום כמו בני אדם
ובעלי חיים, והיצורים הפיקציים היו כל היצורים שאתם מכירים
כאגדתיים כמו שדונים, פיות ופאונים.

היצורים האליים והפיקציים הסתדרו היטב אחד עם השני.
הפיקציים גרו ונמצאו לרוב ביערות ובפינות טבע שקטות והאליים
היו גרים לרוב בכפרים ובערים, כך שלא היו מטרד אחד לשני.

בחור אנושי אחד בן 18 שנים בשם עדן הלך "למצוא את עצמו"
ביערות, במקומות שקטים בהם יוכל לחשוב ללא הפרעה.
עדן הלך לאחד מהמעיינות שאהב לטייל בהם עם אביו כאשר היה קטן,
ושם לב למשהו מוזר במים. עדן התקרב למים וראה בועות קטנות של
אוויר יוצאות מהמים, הוא התקרב עוד יותר למים עד שכמעט הכניס
את אפו למים ופתאום משהו יצא מהמים והבהיל אותו.
ה..."משהו" הזה היה בעצם מישהי שצחקה מאוד כשראתה כמה נבהל
ממנה הבחור.
עדן שכבר התאושש מבהלתו התחיל לצחוק יחד איתה.
לאחר שהפסיקו לצחוק עדן התחיל לבחון אותה. "היא מהממת..." חשב
לעצמו, אבל זה לא יופייה שכבש את ליבו אלא משהו בלתי מוסבר
שראה בה. הוא ראה בה את כל האור והטוב בעולם.
היה לה מין משהו מיוחד בפנים, משהו שעדן לא ראה אצל אף בחורה
שהכיר...אולי זה בגלל שהיא לא הייתה בחורה.

עדן שאל לשמה וגילה שקוראים לה זואי.
"זואי..." הוא חשב בליבו "איזה שם מקסים..." וחיוך דבילי נמרח
לו על כל הפנים.
"אמממממ...מה את?" הוא שאל מבולבל כולו מהכנפיים המרהיבות שרק
עכשיו שם לב שנמצאות קצת מתחת לכתפיים.
זואי צחקה שוב וענתה "אני פיה! אף פעם לא ראית אחת מאיתנו?
אנחנו לא נדירות במיוחד..."
עדן שידע על קיומן של פיות אך לעולם לא ראה אחת מקרוב מהר
החליף נושא וכך הם המשיכו לדבר ולהכיר אחד את השני.

השמש כבר התחילה לשקוע וכשזואי שמה לב לכך היא נפרדה מהר מעדן
ואמרה: "כבר נורא מאוחר אני חייבת לעוף".
עדן ידע שאם הוא ינסה לחזור הביתה בשעה כזו הוא יגיע הביתה
בחושך וזה יכול להיות מסוכן, אז הוא החליט להישאר לילה
במעיין.
למחרת בבוקר הוא קם עם חיוך על הפנים "כנראה שהיה לי חלום
נחמד..." חשב לעצמו.
עדן התחיל לסדר את השק שינה שלו ורצה כבר ללכת לכיוון הבית.
"ההורים בטח דואגים..." חשב בזמן שסידר את התיק.
כל אותו בוקר כל מחשבותיו היו נתונות לה, לזואי הפיה היפה
שהכיר, הוא קיווה שיראה אותה שוב אבל ידע שאין לו ממש למה
לצפות...
פתאום מהשיחים שמאחוריו הוא שמע רעשים ולפני שהספיק להסתובב
מישהו בא אליו מאחורה ועצם לו את העיניים.
זו הייתה זואי.
"Guess who?"" שאלה זואי בלחישה לתוך האוזן של עדן.
עדן החזיר לה בשאלה: "אמממ...זואי?"
זואי הורידה את ידיה מהעיניים של עדן, חיבקה אותו.
עדן המופתע שמח מאוד לראות את זואי ומרוב התרגשות הוא נישק
אותה.
זו לא הייתה סתם עוד נשיקה בשביל עדן שהיה בחור יפה בעצמו
והרבה בנות רצו אותו, זו הייתה ה-נשיקה האמיתית הראשונה שלו.
פעם ראשונה שהוא מתנשק עם מישהי שיש לו רגשות כל כך חזקים
כלפיה למרות שהם מכירים כל כך מעט.
זואי קטעה את הנשיקה לאחר מספר דקות ושאלה במבוכה: "לאן אתה
נעלם לי? חשבתי אולי נטייל קצת ונמשיך את הדיבור מאתמול..."
עדן הסכים להצעה והם התחילו לטייל ביער ואפילו הכינו פיקניק
קטן ואכלו פירות שליקטו, ובלי לשים לב שוב החלה השמש לשקוע
ושוב זואי נפרדה מעדן במהירות ועפה לדרכה, ועדן נאלץ להישאר
עוד לילה במעיין.
בבוקר למחרת הוא ציפה שזואי תבוא שוב לבקר אותו אז חיכה לה.
בצהריים כבר הוא התחיל לדאוג לה והחליט לצאת לחפש אותה ביער.
עדן חיפש אחרי זואי במשך שבוע רצוף, לא אכל ולא ישן כי הייתה
לו מטרה אחת שהיא למצוא את זואי הפיה.
"למה עד שאני מתחיל להתאהב במישהי היא חייבת להעלם ככה???" שאל
את עצמו בעת החיפושים.

עדן חזר הבית אבל לא שכח את הפיה מהיער.
שנים רבות הוא ניסה למצוא אותה, שילם לחוקרים, ביקש את עזרת
המשטרה, אבל אין זכר לזואי.
עדן התבגר והתייאש מחיפושיו אחריה.
לאחר שהפסיק לחפש אותה פתאום גדלה והתפתחה בתוך עדן תחושת
"נקם". נקם היא מחלה שהייתה נדירה בכדור הארץ בזמנים האלה.
לא כל יצור יכול לחלות בנקמה, רק בני אדם שנולדו עם גן מסויים
שבתוכו נמצאת תחושת הנקם יכולים בבגרותם לחלות במחלה.
יש בני אדם שנולדים עם הגן אך לא מפתחים את זה ותחושת הנקם
דואכת ומתה בתוכם.
מה שמעודד את הגן להתעורר ולגרום למחלה הוא אכזבה ולעיתים אף
ייאוש עמוק.
התסמינים של המחלה הם כאשר בן האדם מתחיל להתרכז בדבר אחד
בלבד, ברצון להתנקם באדם שגרם לאכזבה או לייאוש של החולה.
וכך קרה לעדן.
כל האנרגיות של עדן שעד אז היו מנוצלות למציאת זואי היו למטרה
אחת...להתנקם בזואי, ואם אפשר אז בכלל בכל המין שלה, הפיות
והפאונים. (פאון=הזכר של הפיות).

עדן שהיה אדם מאוד כריזמטי ובעל יכולת דיבור ושיכנוע החל לנאום
ברחובות הערים הגדולות.
משפטים כמו "הם חיים על חשבוננו! הממלכה שלנו מטפחת את היערות
שהם גרים בהם! הם לא עובדים ועוזרים לממלכה בעיתות צרה אך
בזמני מלחמה אנו מגינים גם עליהם ואבותינו ואחינו וילדינו
משלמים במחיר חייהם! חייבים לגרום להם להתחיל להיות אזרחים
מועילים כמו בני האדם או שלא יחיו כאן וזהו!" היו חלק מהנאומים
שלו...ואלו היו המשפטים הפחות קשים שאמר.
יותר ויותר בני אדם הצטרפו אל עדן בנאומיו והם פתחו מן "מפלגה"
שנקראה "אלוהית" ולאני מאמין שלהם הם קראו "אלוהיזם".
חלק מדיברות האלוהיזם היו "כל יצור לא מועיל מחובתו למות", "כל
אדם דואג לעצמו ולבני אדם נוספים בלבד!" "כל הפיות והפאונים הם
יצורים חסרי תועלת ומהווים נטל לחברה" ועוד ועוד.
המחלה השתלטה על עדן כמעט לגמרי.
עדן ושאר חברי האלוהית החלו להשתמש באלימות קשה כנגד הפיות
והפאונים, כצעד ראשון הם הלכו ושברו לכל פיה או פאון שראו
בדרכם את הכנפיים ותלו את הכנפיים לראווה על העצים בכדי להפחיד
את שאר הפיות והפאונים.
כצעד שני חברי האלוהית החלו לבצע הוצאות להורג פומביות של פיות
ופאונים חשובים בממלכת הפאו(ממלכת הפיות והפאונים).
היו לעדן רגעים בהם היו היה בריא, לרוב רגעים אלו קרו לאחר
שראה פיה שדמתה לזואי.
לפני כל הוצאה להורג של פיה, עדן היה הולך לבדוק האם זו זואי.
בכל פעם שבדק וגילה כי זו לא היא הוא התאכזב מחדש ומחלתו
התחזקה בתוכו.
היה רופא-שדון חכם מאוד שבחן את כל המקרים שקרו בכל השנים בהם
קמה האידיולוגיה האלוהית והבין כי עדן, מנהיג האלוהיזם, חולה
ב"נקם" קשה במיוחד.
הרופא-שדון הלך למקום בו נמצא עדן וחיכה ללילה.
בלילה הרופא-שדון נכנס בשקט מוחלט וקשר את עדן למיטתו.
בבוקר קם עדן קשור ולא הבין מה קרה.
הרופא-שדון נכנס לחדרו וסיפר לו על המחלה ושהוא גוסס מכיוון
שכאשר מחלת ה"נקם" משפיעה על יצור בצורה כזו אז היא אוכלת אותו
מבפנים ובסופו של דבר הוא מת.
הידיעה כי עדן חולה ב"נקם" עברה הלאה וכולם ידעו כי עדן,
המנהיג, גוסס ועומד למות.
הבשורה עברה בכל העולם והגיעה גם לממלכת פאו ומשם לזואי.
זואי הלכה לילה אחד לביתו של עדן והעירה אותו משנתו.
עדן חשב שהוא חולם ולא האמין לזואי שהיא אמיתית עד שהיא נישקה
אותו. זו הייתה אותה נשיקה כמו אותו יום ליד המעיין, זו הייתה
הנשיקה האמיתית השנייה בחייו.
זואי הסבירה לעדן שאבא שלה הוא מלך פאו וכשגילה שהיא מסתובבת
עם בן אדם הוא ריתק אותה לארמון למשך חודשים ארוכים.
עדן בשלב מאוחר זה של מחלתו כבר לא יכל להבריא ולחיות אבל
הדמעות שפרצו מעיניי זואי בהחלט גרמו לו לקצת אושר בזמן הקצר
שנותר לו.
השמש התחילה לזרוח וזואי נפרדה מהר מעדן והלכה.
מספר דקות אחרי עזיבתה של זואי, עדן נפטר עם חיוך דבילי מרוח
לו על כל הפנים.
הלוויה של עדן לא הייתה נחמדה במיוחד מכיוון שיום לפני כל
הפיות והפאונים שנותרו לאחר ה"שואה" שעשו עליהם בני האדם שמו
שלטים טיפה לא נחמדים שקצת פגעו בכבודו של המת, אבל בכל מקרה
עדן סתם שכב לו, ללא רוח חיים, עדיין עם אותו חיוך מתחת
לאדמה.

כל הפיות, הפאונים ולאחר מכן גם השדונים שפחדו על חייהם הסתתרו
ביערות וייצרו אבקות מיוחדות שגרמו לכל אדם שהתקרב למקום שבו
יש פיה, פאון או שדון לראות ניצנוצים כסופים במקום את
היצורים.
בני האדם חשבו שהם הרגו את כל הפיות והפאונים והסתירו כל ראיה
לקיום בעבר של פיות, פאונים ושדונים.

לכן...אם אתם מטיילים לכם ביער ולפתע רואים משהו קטן כזה
מנצנץ...תנופפו לשלום...אולי זה שדון או פאון או אפילו במקרה
הטוב...פיה.