תמיד
כשהיא נזכרת, היא
שומטת לסת תחתונה
בוערת בעפעף מוצל,
שולחת עוד מבט בהיר -
כמעט מהיר מדי לעין עירומה,
נשמטת לערסל גופך
חופזת עונג,
מתרווחת בחיוך מהיר
רוטטת הבטחות
במתק שוקולד מריר.

כשהיא חוזרת
היא עוברת על
שרשרת הטקסים כולה,
כבולה במחלה שלה
פושטת וגוהרת,
סופרת נשימות, גומרת,
שוטפת, מחפשת מחילה.

כשהיא עומדת בחלון
מרות האכזבה
מומתקת בעגמת
הכישלון,
זינוק כואב בעליה
במהלך ראשון נכון,
רק עצבני מדי ולו
כזרת.
מישהי אחרת היתה
כבר מוותרת.

כשהיא נשברת,
מבע עיניה מתחלף לזגוגי
חצי שקוף, חצי רעב.
יותר מכל זה מאכזב
לראות אותה שכובה אפיים
בשברים אל מול הקיר,
גונחת בכאב
חלום שקוף פג לאויר
ובעווית ידה עוד כתם מתקלף
של שוקולד מריר.