העצב של הבוקר הוא שלי, ולא בגללך. דברים שקרו לי ובחרתי
להטמין עמוק עמוק, עולים וצפים להם, זה מין קטע אישיותי כזה.
ואני יודעת שהתחושות הקשות שלי היום, מקורן בממקומות אפלים
בעברי השחור.
אני יכולה להרגיש עכשיו את אובדן השליטה...
אני לא אוהבת את המקומות האלו, אתה שומע? ולא רוצה לבקר בהם
בעתיד ! לא עוד להיפגע... אני שומרת על עצמי עכשיו, שומרת מכל
משמר.
צבא ההגנה לנפש עושה פטרולים סביב הלב שלי.
מפחיד לי.
כואב וקשה.
הדמעות חונקות לי את הגרון כל היום ואני יודעת שאין לזה כל קשר
אליך... זאת אני, אני והשדים שלי.
אתה מקבל אותי עם החבילה שאני סוחבת על הגב, עם תיבת השרצים
שהייתי מעדיפה לא לסחוב. אבל היא שם, כמו ילקוט נוצץ על גב של
ילד, "שלום כתה א'"...
ודברים עוד יעוררו דברים.
אני יודעת שהדרך הזו ששנינו בוחרים לצעוד בה היא חדשה. היא
חדשה לשנינו... קשיים יהיו והרבה לצערי, מאחר והתוואי אינו
ידוע.
הבחירות אם להמשיך לצעוד ביחד תיבחרנה כל פעם מחדש.
אני מודעת לקושי .... אבל, מפחדת ממנו.
התוגה שעטפה אותי הבוקר יושבת על דברים אחרים לגמרי.
את הסיטואציה איתך בבוקר עברתי בכזאת קלות ואני מודה לך על זה

על זה שהצלחתי לדבר...
כי בעבר לא הייתי אומרת מילה, לא הייתי מתייחסת בכלל, ולא
מהמקום השלם, הבטוח והרגוע, אלא בעיות אגו קשות.
אני לא יודעת איך לאכול את הסיפור הזה שלנו ...
אין לי אופק.
אני מניחה שאצטרך פשוט לזרום.
אני רוצה לבטוח בך.
אני רוצה לפרגן לך,
אותי...