יש בי גלים גועשים, שוצפים וקוצפים מבפנים.
אני לא יודעת  מה ומי אני בסיפור הזה...
מחשבות, רגשות, כאב.
רגע עוצמת עיניים והחזיונות עולים ומציפים אותי.
אני טובעת...
מזיזה את הראש מצד אל צד כאילו מתנערת, אוחזת ברכותי.
רוצה להיפטר מהתמונה הזאת שרצה לי בראש, לוקחת נשימה ארוכה.
זה רודף אותי.
תחושות של פחד, איך הכל הפך כל כך מורכב?
פעם זה היה נהיר וברור, אימא ואבא ידעו הכל, הם אמרו מה נכון
ומה לא. והיום... יש רק אותי בשביל להבין.
ולבד לי.
אני לבד.
סביבי הכל קורה לאחרים ואני בבדידותי... קשה.
והאגו, האגו הזה שלא מאפשר לי להיות אנושית, אני כל כך מפוחדת

וכל כך לא חזק לי. אני יודעת שמבחוץ זה נראה יציב ושמח, מלא
אנרגיות ומואר, כל כך מואר.
אבל בפנים יש לי חושך ובדידות.
וגאווה.
בעיקר גאווה שמשתלטת. אני רוצה לשים אותה בצד ולא מסוגלת... מה
יגידו... ובינתיים הגלים הופכים לסיכות. ודוקר לי בפנים.
והדם הדם מטפס לו במעלה הגוף שלי, מחמם, מרתיח, אני יכולה לחוש
אותו בלחיים... חם לי.
והלב שלי דופק ואני פוחדת.
אני פוחדת וקוראת לכם בלי קול שתבואו לחבק כי קר לי, קר לי
בבדידות.
אני קוראת ולא רוצה שתבואו, רוצה לעבור את הדקירות, שיחזרו
להיות גלים.
ואז,
שקט.
שקט של אחרי הסערה.