אִמִּי, הוֹי אִמִּי,
הַגֶּשֶׁם הַזֶּה שֶׁיּוֹרֵד
מַזְכִּיר לִי
שְׁמֵי יוּנִי קוֹדְרִים,
וְיָמִים אֲחֵרִים
שֶׁל מַסָּע בַּטִּירוֹל.
הָאֲוִיר שָׁם צָלוּל
וְהַכַּר יְרַקְרָק,
וְדִנְדוּן עִנְבְּלֵי הַפָּרוֹת
מְהַדְהֵד לַמֶּרְחָק.
שָׁם הוֹמִים הַפְּלָגִים
מִנִּי אָז עֲדֵי עַד,
וַעֲטֶרֶת שְׁלָגִים
בְּפִסְגוֹת הֶהָרִים
מַלְבִּינִים
וְעוֹטְרִים מִכָּל צַד.

בִּתִּי, הוֹי בִּתִּי,
הִסְתַּכְּלִי בַּחַלּוֹן
וּרְאִי, אֵיךְ דוֹעֵךְ לוֹ
הַיוֹם, וְעָנָן
מְכַסֶּה עַל הָעִיר,
וּלְפֶתַע סַגְרִיר,
וַאֲנִי עוֹד אִתָּךְ.
עוֹד דַּקָּה, נָא חַכִּי,
וְאַחַר כָּךְ תֵּלְכִי,
וּבְטֶרֶם הַגֶּשֶׁם נִתָּךְ
כְּבָר אֵלֵךְ
גַּם אֲנִי לְדַרְכִּי.

אִמִּי, הוֹי אִמִּי,
לֹא יָכֹלְתִּי הָכִיל בְּקִרְבִּי
אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה הַצְּפוֹנִי,
וְנִצַּבְתִּי, דּוֹמַעַת עֵינִי
עַל אָשְׁרִי הַגָּדוֹל
וְעַל כֹּבֶד מַשָּא יְגוֹנִי.
וּבְכָל יֵשׁוּתִי
אָז עָרַגְתִּי אֵלַיִךְ,
עוֹד פַּעַם אַחַת
לְלַבְלֵב תַּחַת זֹהַר אוֹרֵךְ,
לַחֲסוֹת בְּצִּלֵּךְ,
לְהֵעָצֵב בְּתוּגַת צְלַלַּיִךְ.

בִּתִּי, הוֹי בִּתִּי,
כַּף יָדֵךְ עֲנֻגָּה וְלוֹטֶפֶת
חִוְּרוֹן לְחַיַּי שֶׁרָפוּ,
שִפְתּוֹתַיִךְ רַכּוֹת וְנוֹשְׁקוֹת
לִשְפַתַּי שֶׁחָרְבוּ
וְעֵינַיִךְ טוֹבוֹת, זוֹהֲרוֹת
מוּל עֵינַי שֶׁכָּבוּ.
רַק עוֹד פַּעַם חַבְּקִינִי,
לַחֲשִׁי לִי מִלּוֹת אַהֲבָה
כְּפִי שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ מִיָּמַי,
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם יֵרֵד
וּבְטֶרֶם יִמּוֹגוּ חֲיַי.

אִמִּי, הוֹי אִמִּי,
נִבְקְעוּ אֲרֻבּוֹת,
וְהַגֶּשֶׁם הַזֶּה שֶׁיּוֹרֵד
מַזְכִּיר לִי יָמִים אֲחֵרִים.
אֲבָל אַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ;
מַלְאָכִים מְצַפִּים לְבוֹאֵךְ.
וַאֲנִי, שְׁיָבְשׁוּ דִּמְעוֹתַי
בַּטִירוֹל... לֹא,
אֵינֶנִּי בּוֹכָה עוֹד, אִמִּי,
זוֹ דִּמְעָת שְׁמֵי מָרוֹם
שֶׁזּוֹלֶגֶת עַתָּה
עַל קִבְרֵךְ.


ינואר 1997

לזכר חמותי חנה ברנרד ז"ל