אני יושב לבד בחדר וחושב על הזמן שעבר.
מביט בתקרה ונזכר איך לפני פחות משנה המראה הלבן של התקרה שלא
זזה, היה נראה לי כמו חופש. חופש אמיתי - זה הסמל. להביט בתקרה
- כאילו להתבטל.

היום התקרה הזו מסמלת את ההפך הגמור של החופש, את המלחמה. את
החדר האטום שכבר נאטמנו בו כאילו לא מזמן אבל מזמן. כאילו
אתמול אבל לפני 12 שנה. כאילו ממש עכשיו אבל כבר אי אפשר לזכור
מתי.

גם מסריח בחדר שלי כי החתול הקיא על הרצפה. חלק על הרצפה וחלק
על חולצה שאני נורא אוהב. חולצה שעושה אותי בנאדם חמים ונעים.
חולמה שעושה אותי קצת יותר רזה ממה שאני. חולצה שבתוכה אני איש
טוב. אבל החתול בחר להקיא עליה. דווקא עליה. למהההההההה???
טנצר, למההההההה??? זה הכל מאלוהים. ולמה מאלוהים? כי הוא
אחראי להכול.

אלוהים ראה שאני אוכל חזיר ונוסע בשבת, אז הוא שלח את סדאם
לאיים עלינו בטילים, כדי שאנחנו נאטום חדרים, על מנת שיואב לא
יוכל לישון עם דלת נעולה כמו שהוא רגיל, אחרת ייחנק, אז הוא
ישן עם פתח. הדלת מוחזקת פתוחה בעזרת מסיכת אב"כ כמובן....
שלפחות שימוש אחד חיובי יש לה כבר. אבל מה? בגלל הפתח הזה טנצר
נכנס לי לחדר, והקיא לי על החולצה. רואים? הכל מאלוהים.

סליחה אלוהים. סלח לי אלוהים כי חטאתי. סלח לי וברך אותי.
יותר לא אהיה ילד רע. אני מבטיח.

אין קול ואין עונה. ריק שם. בדקתי.
העיקר - שאני יושב לבד בחדר וחושב על הזמן שעבר.