היא אמרה לי כשעוד רק הכרנו, "תקשיב, אני מאוד רגישה, אני בוכה
בקלות מכל דבר", חייכתי אליה חיוך מלא הבנה, כזה שהתאמנתי עליו
שעות שיהייה אמיתי, ואמרתי לה שאיתי, לא ישאר לה מקום לבכי, רק
לחיוכים ולאושר.
"אל תבנה על זה" היא חייכה חצי חיוך וראיתי איך נוצצת לה חצי
דמעה בזווית העין השמאלית, ממש מאיימת לפרוץ עוד שניה. "את
תראי" אמרתי לה, "אני מחביא אצלי את הקשת בענן שלך, את תוכלי
לשמוח ולחייך איתי לנצח."
ת'אמת, בהתחלה, היא הייתה נראית כלפי חוץ ממש מאושרת, האושר
קרן ממנה ממש. אני מצידי עשיתי הכל על מנת לתת לה הרגשת בטחון
תמידית ונצחית.
אחרי חודשיים בערך דיברנו באיזה אחר צהריים אחד והיא הסתכלה
עלי במבט הנוגה הזה שלה ואמרה לי "אתה יודע, כשאני איתך ממש
טוב לי, אבל ברגע שאני מגיעה הביתה אני לא מפסיקה לבכות,אמרתי
לך שאני עצובה מידי."
באותה תקופה הרגשתי שכשאני נמצא עם שלי כל העולם נברא רק
עבורנו, השמש זורחת לכבודנו ואין צורך שיפלו עוד כוכבים כי כל
משאלותי התגשמו כבר. אז הצעתי לה לעבור לגור איתי.
אנחנו גרים ביחד כבר כמה שבועות ומרגע שהיא נכנסה לדירה שלי
היא לא הפסיקה לבכות.
היא בוכה כשהשכנים מלמעלה צוחקים ושומעים אותם מבעד לקיר, היא
בוכה בגלל שהמיקום של האקווריום לא לטעמה, היא בוכה כי אני
קונה את החלב שהיא לא אוהבת והיא בוכה כי אני לא מרגיש אותה
מספיק (או משהו כזה אני לא בדיוק הבנתי למה היא התכוונה).
אני מכיר רק חברה אחת שלה, אסתי אחת, שראיתי ממש במקרה פעם אחת
שבאתי לאסוף אותה, עוד לפני שהיא עברה אלי, האסתי הזאת היא
בחורה כזאת חביבה לא יפה כזאת, אבל נראית בחורה נשמה טובה.
לפני יומיים, כשירדתי לקנות סיגריות אצל הפרסי הגנב, ראיתי שם
את אסתי קונה ידיעות אחרונות ולחם, חייכתי בנימוס, היא זכרה
אותי, שאלה מה שלומי וכאלה. לפני שהיא הלכה היא שאלה אותי מה
שלום שלי, אז אמרתי "בסדר" אבל אתם יודעים איזה "בסדר" כזה שאף
בנאדם לא יאמין לך בחיים שבאמת בסדר, אסתי חייכה אלי ושאלה ממש
בשקט בשקט "שק הדמעות שלה עוד עומד בעומס?"
ת'אמת לרגע התבלבלתי, לא הבנתי מאיפה היא יודעת ואז אסתי סיפרה
לי, עדיין עם הקול השקט הזה שלה, ששלי מכורה לדמעות, היא קלטה
שאני לא ממש מבין אותה אז היא אמרה לי "כמו שיש אנשים שמכורים
לאלכוהול, לסמים, לאוכל ועבודה, יש מכורים לדמעות ולבכי".
הקשבתי לקול השקט שקט הזה שלה שאמר לי שבכל יום א' אחה"צ שלי
הולכת לקבוצת תמיכה של מכורים לבכי, באיזה שהוא שלב הבנתי שאני
כבר לא ממש שומע את אסתי, אמרתי תודה, סיננתי הזמנה בלתי
פורמלית לקפה והלכתי משם, לא מבין כלום.
כשהגעתי הביתה התיישבתי על הספה בצבע חרדל, זאת ששלי בכתה לי
שהיא מזעזעת לה בעיניים, על השולחן היו קלינקס, מהאלה שלא
עושים אדום באף, החלטתי שאני חייב להבין את שלי.
אז חשבתי על דברים עצובים, על מוקי שרץ לי לכביש ואיזה אחד עם
טוסטוס לא ראה אותו בזמן, על סבא שמת משבץ ולא הספקתי להפרד
ממנו אפילו, על הפיגועים וכל הדברים שעושים לי עצוב ובכיתי, מה
זה בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי.
אני חושב שאחרי משהו כמו שלוש שעות של בכי שלי נכנסה הביתה, עם
אף אדום קצת עוד מהבכי של אתמול, היא הייתה המומה כשהיא ראתה
שאני בוכה, ליטפה אותי, חיבקה אותי וככה ביחד בכינו עד הלילה.

לפני שהלכנו לישון עשינו אהבה אבל הפסקנו הרבה פעמים באמצע כי
כל הזמן היינו צריכים לנגב את הדמעות אחד לשניה וההפך.
ת'אמת אני מאוד אוהב את שלי, אולי אפילו עוד כמה זמן נתחתן,
בחתונה שכולם בה יבכו מהתרגשות.
בינתיים, מאז היום ההוא אני הולך עם שלי כל יום ראשון אחה"צ
לבכות עם עוד כמה אנשים, כדי שלא נרגיש לבד.