כואב לי הראש מרב קדיחה בכל מה שקרה.  אני ואתה כאן , אצלי.
אתה שותה קפה ומעשן סיגריה אחר סיגריה ואני לא אומרת כלום.
שונאת סיגריות.  קניתי היום קופסא.  ויותר שונאת שמעשנים לי על
המיטה.  בין המילים שנאמרות, אני מנסה לקטלג אותך ולשים אותך
במקום הנכון.  היטב בין השמיכות שלי.  אתה מדבר ומדבר, בחיים
לא קרה לי שאחר דיבר יותר ממני. כל הזמן משתדלת לחייך, ולא בא
לי, כי מהרגע הראשון רציתי לשים אותך בין שפתי ולחמוד. והפה
שלך עסוק כל הזמן בדיבורים-לא-לי על מקומות שלא הייתי בהם, על
מצבים שלא יכולה לנחש אותם, עם אנשים שמסוגלת אך ורק לקנא בהם
על שהיה להם אותך בסיטואציות שאני לעולם לא אכיר איתך.  כמה
מוזר.  ואז לוקח הפסקה ומעשן עוד אחת.  קצת סיפורי העיר הגדולה
ועוד כל מיני, לא יודעת. לא ממש הקשבתי, ניסיתי להחזיק את עצמי
שלא להיות מושכת מדי, שלא להעמיד בניסיון נואש את שנינו לגבי
ההמשך. נמאס כבר מעוד זיון ועוד זיון. הנה כתבתי את המילה. ואז
משחררת שיער אסוף ומנסה להתמכר לריח ומסממת את עצמי וזורקת עוד
חיוך. והעיניים מבקשות לבלוע סיטואציה, ואם מישהו היה מצלם את
זה בסטילס הייתי יכולה גם לשכנע. אבל לא מנסה עכשיו. מסורסת.
מצנזרת, אתה תגיד, ואני לא אצליח להסביר, כי הכל מתערבב בראש
עם עוד סיגריה ועוד מילה.  מבטיח שזו סיגריה אחרונה.  כמה
סיגריות אתה מקדיש למפגש? אני מתה לדעת, ורק אחרי שעה אשאל,
כשזה יהיה רחוק מאד. כדי שלא תקשר לאירוע בעודו טרי.  ובראש
אני כבר מדמיינת דברים אחרים ואיך אני מעזה ואיך מכינה לך קפה
נוסף, ואז אתה פתאום מפתיע מאחור ואוסף ואני מסכימה, ואז,
כששואלת לבסוף אם אתה רוצה קפה, אתה אומר שלא.  אז לא.  ודי.
ולא משנה איך יתגלגלו העניינים - את תשמרי על החיוך, תהיי זונה
בחיוך שלך, כלואה. לא עושה מה שבאמת בפנים מת לרקוד החוצה,
ויודעת שאחר כך תאכלי את עצמך על זה. וחוזרת לחיות בבועה שלך
רגע אחרי שהוא הולך, ובדלת את משתהה - ונדמה לך שגם הוא.  והוא
חצי-מתייעץ אם כדאי לו לרוץ או לכתוב או לישון או שתנסי עכשיו
או שלעולם לא או לכתוב או לישון או לרוץ, הוא חוזר, אחרי
שכביכול לא שמעת את מה שהוא אמר, ואז הוא יורד במדרגות, לא
מדליק את האור, משאיר אותו אנונימי, כפי שהיה כשבא.
וסוגרת את הדלת.  נשענת רגע על המנעול ומבקשת רק עוד דקה, כי
אז אולי כן היית מנשקת.