בהלוויה של איתי קיבלה בפעם הראשונה.
בשמש, בטקס הצבאי בתל-השומר, כשהזיעה  בחולצת הגולף הירוקה
וייללה לתוך השרוול של אבא. בכתה ח' היתה היחידה שעדיין לא
קיבלה. בחוץ, בתעלת-סואץ, התנהלה מלחמת התשה.
באמצע ארוחת ערב, בחדר-אוכל של חברת הילדים, מישהו בא לספר
שאיתי נהרג, שהג'יפ שלו התפוצץ על מוקש ליד התעלה. רצה לחדר
שלה, שמה את הכרית על הראש. רק לבכות ככה בשקט בחושך ולא לצאת
החוצה ולא לקום ואולי זה יעבור.
היא לא הכירה ממש טוב את הבן-דוד הזה שלה. היו נפגשים לפעמים
אצל סבא וסבתא, כשהיה בא מהצבא. פעם אחת הוא אפילו דיבר איתה.
אחרי הטיול השנתי של הכיתה שלה לרמת הגולן בסוף כתה ז', כשלנה
עלתה על מוקש מאחוריה והיא עפה קדימה לתוך שיחי הפטל ונוני עף
אחורה ולנה אמרה- אין לי רגל. אז במוצאי השבת שאחרי זה,
כשאיתי בא, סבתא סיפרה לו בלחש צרוד ליד השולחן במרפסת על כוס
קפה קר וגלידה שהכינה בעצמה משמנת אמיתית וביצים. ואיתי הסתכל
עליה וחייך ואמר- ככה, רותם, בגילך עולים על מוקש?  חייכה
בחזרה ולא אמרה כלום. גם לא שכחה, בגילה, אחרי שעולים על מוקש,
כשעוצמים עיניים בלילה, למשל, רואים אבנים באויר ושומעים את
לנה אומרת עוד פעם ועוד פעם- אין לי רגל. גם לא שהרגלים שלה
מנוקדות בקוצים קטנים של פטל.
ועכשיו רצתה לחייך אליו ולומר לו- איתי, ככה בגילך עולים על
מוקש? ועוד מתים מזה? לא מספיק אבא שלך? איך אפשר לעשות לסבתא
דבר כזה?
שכבה בחושך עם הכרית על הראש, מפחדת נורא. שומעת קולות מחפשים
אותה. סבתא שלך רוצה אותך.
הלכה לאט-לאט לחדר. לא להגיע. לא לפתוח את הדלת. שהחדר לא יהיה
מלא אנשים מתלחשים, מושכים באף.
סבתא קמה אליה, חיבקה- נשענה עליה, הרטיבה אותה בדמעות.
- רותה'לה, רותה'לה, מה יהיה?
סבתא נשענה עליה בכל משקלה והיא החזיקה אותה כאילו רק שתיהן
נשארו בעולם.
סבתא החזקה שלה כל-כך רפויה.
מצאה עצמה פוזלת לפינת הזיכרון שעל הקיר.
סבתא'לה, סבתא'לה, מה יהיה?

אחר-כך בטקס בתל-השומר סבתא כבר עמדה זקופה כמו תמיד, עם כובע
שחור קטן, עם הארנק הקטן על הזרוע, מוחה מידי פעם דמעה מתחת
למשקפיים. והיא ייללה בלי הפסקה לתוך השרוול של אבא. אמא מצידו
השני סיננה שמספיק, נו, שתמיד היא מגזימה.
אבל הכל היה כל-כך מוגזם. החום הזה בתחילת ינואר. השיירה
הארוכה לירושלים. הצפיפות בבית-הקברות. השומרים של שר הביטחון
שדחפו אותה מסבתא ומהקבר הפתוח. הגאוה. הקליקים של המצלמות.
השפתיים של אבא שנקפצו בשריקה חרישית גבוה מעל כל הראשים.
הרטיבות המעצבנת הזו בתחתונים.
כשנגמר, בבה, החברה של סבתא, אספה אותם לבית שלה לנוח רגע
ולהתארגן לפני הנסיעה הארוכה חזרה. כולם ישבו מותשים בכורסאות.
ושם בשרותים  הציפה אותה שמחה פתאומית ענקית כזו.

אמא, קיבלתי, קיבלתי- לחשה בהתרגשות. קיבלתי..

התמונה של איתי, מחייך חיוך מאיר, נתלתה בפינת הזיכרון בחדר
לצד אהוביה המתים של סבתא.
וכל אחר-צהריים, במרפסת, סבתא אמרה - נו, רותה'לה, מה כבר אכלת
היום, לפחות תאכלי גלידה שהכינותי משמנת אמיתית וביצים.



יום-הזיכרון 2000