אני מביטה בך ותוהה, תוהה איך זה שאתה יכול להיות כל כך קר
אליי, תוהה למה אתה כל-כך קשוח.
אני מביטה על אמא, היא יפה. יש בה עדינות שכזו ורוך, והיא
סמרטוט, אבל לפחות היא מעמידה פנים שאיכפת לה ממני.
ואתה? אתה אפילו את זה לא טורח לעשות, בניגוד מוחלט אליה אתה
מכוער, ועם כל יום שעובר אתה נעשה יותר מכוער, בעיניי כמובן.
אני רואה איך אתה מדבר עם מיה, מחייך אליה, מביט בה בעיניים
טובות, מקשיב לה. ואני לא מבינה איך זה יכול להיות, שאתה שולח
בי חיצי רעל כשאני פונה אלייך, כאילו מבהיר לי באופן סופי
שעדיף שאתרחק. שאיעלם, כי אני, אני הכישלון החינוכי שלך.

אני כבר לא בוכה, אני זוכרת שכילדה הייתי בוכה ממך כל הזמן,
הגננת נורא נבהלה כשסיפרתי לה שאבא בכלל לא אוהב אותי. כל הגן
נהפך למרקחה של שמועות "אבא של טלי, לא אוהב אותה בכלל, בכלל"
שמעתי את אחד הילדים לוחש. ואמא עשתה לי שיחה באותו יום,
הסבירה לי כמה אתה אוהב אותי ושאסור לי להגיד כאלה דברים, ואתה
יודע מה הכי גרוע? שאני האמנתי, אני זוכרת את עצמי מהנהנת
ומפנימה שאבא שלי אוהב אותי, הרי זה ברור. באותו ערב שאלתי
אותך אם אתה אוהב אותי, וענית לי שלא עכשיו כי אתה במחשב ואתה
עסוק.

ועם השנים משתפשפת, שוכחת איך בכיתי כששכחת להביא מצלמה
לבת-מצווה שלי, שוכחת שלא באת להיות איתי כשתפרו לי את הפצע
בראש, שוכחת שמעולם לא טיילנו ושלא היית באף מסיבת סיום או
הצגה שהופעתי בה, שוכחת איך אתמול כשזיו נפרד ממני ובכיתי,
מתנפצת, אתה דפקת על הדלת בעצבנות וצעקת "טלי תרגיעי זה
מפריע", שוכחת הכל.

אבל מההווה אי-אפשר להתעלם, מהדחייה הזאת בעיניים הטובות,
מהארס שאתה מסנן לעברי, מהידיעה שאתה חושב שהאישיות שלי לא
טובה, שאני בנאדם לא טוב.
אתה בטח חושב שאני לא יודעת כמה אתה לא אוהב בי, כמה אתה לא
מבין אותי. כל כך שונה ממך, כל כך עקשנית, כל כך, אחרת.

אבא, הבריות טוענות שאני מתחשבת, טובת-לב, מלאת חמלה.
הם אוהבים אותי, מקבלים אותי, מאמינים ביכולותיי, מנחמים. הם
יכולים. ואתה, אבא, לא מצליח.
מה רע בי, ממה אתה כל-כך סולד? למה את מה שכולם רואים בי, אתה
לא מסוגל לראות? למה אתה מקפיא בי כל חלקה טובה?

תראה, יש לי את העיניים שלך אבא, עיניים טובות.