וככה היא יצאה. שוב, לטיול בארץ הדמעות.
כשהיא מקבלת מכה ממשהו, היא רק קופצת לשם.
כשהיא לא מצליחה להשיג משהו בדרכים אחרות, היא פוזלת לכיוון.
אבל רק כשממש כואב, בצורה שהיא כבר לא יכולה להסביר לעצמה,
כשהיא כבר לא שולטת בשום דבר, היא יוצאת לטיול בארץ הדמעות.
זאת ארץ צבעונית, נופים שלא תראו במקומות הכי מרשימים בעולם.
יש שם מלא דברים יפים שמחכים שמישהו יבוא ויקח אותם, והכל
בחינם, ואין פקקים. ואין חוקים כי לא צריכים אותם, כי בארץ
הדמעות אין רציחות, ואין אנסים. ומזג האויר תמיד מצוין, ויש ים
נקי, ואין זיהום אויר.
אבל היא לא אוהבת להגיע אל אותה ארץ, אולי בגלל שכשהיא שם, היא
לבד.
בארץ הדמעות אין אנשים. אז היא תמיד מנסה לצאת משם, ולא
מצליחה.
הדרך היחידה לצאת מהטיול בארץ הדמעות, היא פשוט שמישהו יבוא
ויחבק אותך. אבל לה, יש בעיה. אין מי שיוציא אותה משם.
הייתה תקופה שאנשי ניסו, אבל ה לא עשו את זה כמו שצריך. הם
ניסו להוציא אותה כי הם הרגישו חייבים, הם לא באמת רצו.
אבל אני תמיד ניסיתי להוציא אותך, אני שונאת כשאת שם. גם הפעם
אני מנסה להוציא אותך משם, אבל את פשוט לא נותנת.
ואני אף פעם לא מבינה, כי את כל כך רוצה שיוציאו אותך משם.
אולי זה בגללי, כי אני רוצה להוציא אותך משם באמת.
לא כמו כולם.