איש אחד היה מוכר שפמים. היו לו בסל סוגים רבים של שפמים:
קצרים וארוכים, דלילים וסבוכים, שחורים, חומים, ולבנים, ואפילו
אחד ג'ינג'י. כל שפם היה ארוז בשקית ניילון שקופה, שאפשר יהיה
לראות את הסחורה.
למרות שהמבחר היה גדול, המחיר של כל השפמים היה זהה. ובכל זאת
היו הקונים מתווכחים עם האיש על המחיר, כי הוויכוח הוא בעצם
חלק מהקניה. והאיש היה מחזיק ביד מראה עגולה, בה היו הקונים
בוחנים איך הם ייראו עם השפם.
האנשים היו מתבוננים במראה, מפנים לחי ימין, ואחר כך לחי שמאל,
ואומרים: "זה עושה אותי יותר מכובד!" או שהיו אומרים: "אני
נראה ממש רציני!"
והיו כאלה שהתפקעו מצחוק.
ולמוכר עצמו היה שפם לבן, וכל הקונים היו שואלים אותו אם זה
אמיתי, והוא היה עונה: "זה אורגינל! עבודת יד!" .
ואיש אחד, יהיר, אמר למוכר השפמים: "השפם שעליך מוצא חן בעיני!
בכמה?"
"זה לא למכירה!", ענה מוכר השפמים.
"שטויות!", אמר האיש, "אין דבר שאי אפשר לקנות אותו בכסף!"
"אני אומר לך שאני לא מוכר אותו!"
"אולי בכל זאת?", ניסה האיש לשכנע את המוכר, "אני עשיר! אני
מוכן לשלם כל מחיר!"
ומוכר השפמים שאל: "למה אתה מתעקש דווקא על השפם הזה? יש כאן
המון אחרים. יותר יפים".
והאיש ענה: "השפם הזה עושה אותך מכובד! אתה נראה עם השפם הזה
איש חשוב!"
"באמת? אף פעם לא אמרו לי את זה! אבל אתה הרי איש עשיר, אז בטח
אתה מכובד וחשוב!"
"כן. בטח שאני מכובד! אבל אני רוצה גם  ל ה י ר א ו ת מכובד!"
"זה כל כך חשוב לך?", שאל המוכר.
"זה הכי חשוב לי בחיים!", ענה האיש העשיר.
"ואם למשל", המשיך המוכר, "אם למשל, תלבש בגדים יקרים, או תבנה
בית גדול, זה לא יעשה אותך מכובד?"
"אני, כבר יש לי את הדברים האלה"
"נו? ועדיין אתה לא מכובד?"
"זה לא מספיק! אני רוצה ש י ר א ו עלי שאני חשוב ומכובד!"
"זה כנראה באמת נורא חשוב לך!", אמר המוכר.
"אז עכשיו, שאתה מבין את זה, אפשר כבר לגמור עניין?", שאל האיש
העשיר.
אבל המוכר לא הסכים. לבסוף האיש וויתר.
כל העניין הזה, עורר מחשבות בלב מוכר השפמים: "איש משונה! הנה,
הוא מתאמץ. עובד קשה. בונה בית גדול. קונה בגדים יקרים. ובזכות
כל אלה, הוא נעשה מכובד. והוא יודע שהוא מכובד! ואנשים מכבדים
אותו. ובכל זאת זה לא מספיק. הוא צריך   לה י ר א ו ת מכובד.
כיוון שאם הוא לא ייראה כזה, אז בשביל מה הוא התאמץ? משונה!"
ומאותו יום והלאה, האיש לא מכר יותר שפמים. הוא עמד בשוק עם
סחורה חדשה: סרטים מקטיפה אדומה, עליהם היה כתוב באותיות
מסולסלות: תנו לי כבוד! אני איש חשוב!









.