'אלוהים תן לי מרצדס',שרה פעם ג'ניס ג'ופלין בקולה המדהים.
יושב ברביעי אחר הצהריים בחדר,פורט על הסקוויר-סטראט שלי
בעדינות,אותה עדינות שבה הגיטריסט של ג'ניס מנגן,וחושב
לעצמי-אלוהים,תן לי ואן של פלסוואגן...ואז אני מרגיש קשר מסוים
ביני לבין ג'ניס. שנינו מרגישים לא במקום,לא שייכים. ג'ניס
הייתה רוקסטארית,כל הזמן בדרכים עם הואן או הטור-באס או מהשזה
לא יהיה,והיא רק חושבת על המכוניות החדשות,היקרות,המכוניות
שבעצם שולטות ביד רמה גם בתחילת המאה ה21. והנה אני,איזה ילד
שמנת...
ג'ניס כבר מתה מזמן מחומרים שרוקסטאר לוקח כדי למות צעיר
ומפורסם ואני חושב לי על ואן של פולסוואגן,עם דראם-סט וכמה
פנדרים בפנים,כל היום בדרכים. לא חשוב הכסף העיקר רק
אני,הואן,הדרכים ועוד איזה 3 ג'אנקים ארוכי שיער. בטח היינו
קוראים לעצמינו משהו בסגנון של 'אופוריה',היינו שרים על
המלחמה. לאמריקנים היה לבכא את מלחמת ויאטנם (דילן,גוטרי,ג'ואן
באז,קאנטרי ג'ו,ריצ'י הייבן),ואנחנו יכולנו להלל את מלחמת ששת
הימים..כל אחד והאינרסים שלו.
אני חושב על פארק הירקון מלא,סקס סמים ורוקנרול,וודסטוק מגיע
לתל אביב! וזה סבבה שכאתה שם,מפורסם,מופיע ויש לך ואן של
פולסוואגן שבעצם משמשת לך כבית. ואז אחרי כמה זמן אחד
מהג'אנקים שאיתך בלהקה חושב שהוא לא מספיק בפריים,אז הוא עוזב
אותך לקריירת סולו איפה שלדעתו,הכשרון שלו יבוא יותר לידי
ביטוי.
הג'אנקי שעל הדראם-סט יום אחד נחנק מהקיא של עצמו ומתפגר
והג'אנקי השלישי פותח איזה בוטיק-ג'ינס בחיפה תחתית.
ונשארים רק אני,הואן והדרך.
יושב בחדר,ג'ניס צרודה קצת אבל עדיין מבריקה שרה את
'סאמרטיים'.
אני מאלתר על הסקוויר-סטראט שלי וחושב-מה אני צריך את כל החרא
הזה,מה שבעצם נכון,אבל עדיין לא היה מזיק לי איזו ואן נחמדה של
פולסוואגן.