הם אומרים שלא שונאים אותי, להפך הם אמרו שאוהבים אותי, שאני
בן אדם נחמד.
אני לא מאמינה להם, הרי אני יודעת שהם שונאים אותי, לא רק הם,
כולם.
למה שונאים אותי? אני שואלת והם עונים שלא שונאים.
ואני אומרת להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם והולכת.
הם נעלבים, ועכשיו הם שונאים אותי יותר.
אנחנו לא שונאים אותך הם צועקים לי ואני, אני חרשת לצעקותיהם.
שנאה, המילה הזאת מסתובבת לי בראש, מתעופפת לה בתוך מחשבותיי,
נחבטת בדפנות, היא בכל מקום.
אני לא מבינה למה שונאים אותי, ואני לא מבינה למה הם אומרים לי
שלא.
אני שונאת שמשקרים לי, הרי אני רואה את השנאה בעיניים שלהם,
שומעת אותה במילים שהם אומרים לי.
אתם מחבקים אותי מנגבים לי את הדמעה כשאני בוכה, זה לא מספיק,
אני עדיין לא מאמינה, אתם תמיד שם איתי, לידי, בשבילי למה אני
לא מסוגלת להאמין?
אפילו אני שונאת את עצמי לפעמים, אז איך שאתם תאהבו אותי.
אתם שונאים אותי תפסיקו לשקר.