עכשיו אתה יושב שם לבד.
בא והולך מתי שבא לך.
אתה חושב שאתה המלך.
הכוח העליון.
ובכן, זה לא נכון.
אתה עושה את מה שכולנו עושים -
טעויות.
והעולם לא עובד ככה.
יום אחד,
כשתשאר לבד,
תצטער. עמוק. מתוך הלב.
ואז תישא את הכאב.
כאב הנפילה.
תחזור להתחלה,
ותתחיל מאפס.

אתה לוקח כוס קפה.
קפה שחור.
עכשיו זה כלום,
אבל בקרוב מאד
תהיה רק בצרות
והקפה השחור יזכיר לך
אותי
אותך
ואת השחור שבלב שלך
ואת הריקנות שבלב.

ואל תחשוב, שאני מנבעת רק רע.
אני לא עד כדי כך נוראה.
ויהיו לך עוד שמחות,
ואהבות חדשות,
ואולי ישנות,
אבל עדיין תרדוף אותך המחשבה.
המחשבה עלי.
קול מהצלקת שהשארת בחיי.
לא קול. זעקה.
זעקה שקורעת לבבות.
זעקה שגורמת לבכות.
אבל לא יהיה לך איכפת.
זה בסה"כ בכי של בת...
ילדה מפונקת...
פצצת זמן מטקטקת..
שהורסת הכל.

אבל לא...
לא רוצה לגלות לך הכל
מספיק שתידע רק חלק מהעתיד
חלק, שמתקרב תמיד.
חלק, שתזכור תמיד.
הוא ירדוף אותך כשתהיה גדול.
וכשתמות תראה אותי מולך
צוחקת, ואולי בוכה.
אבל בטוח שמחה -
קיבלת מה שמגיע לך
ובטוח סבלת כמוני
בין אם זה סבל של אושר או עוני
בכית כמה שאני בכיתי
וקיבלת את מה שאני רציתי.

אבל זה הכל לעתיד.
בינתיים אתה תלך לחדר שלך.
תתופף טיפה.
ועוד טיפה.
תקרע את המערכת
תוציא את העצבים
תעצבן את השכנים.
יש לך עוד זמן.
לא הרבה, כמובן,
אבל עוד יש.
עש שהעולם ישתבש
ומשהו יתחרבש
ותיפול מכס המלכות
ותחיה כמו פריק פשוט.
אבל -
יש עוד זמן.
יש.
עוד קצט.
ממש טיפונת.
אבל יש לך עוד זמן.












ואני לא שוחכת או סולחת....