מאמן קבוצת הכדורסל שלי לא ניבא לי קריירה מרשימה במיוחד.
לא הייתי גבוה, לא מהיר, לא חזק. נתי, המאמן, החמיץ פנים כל
פעם שראה את הגופיה מרוחה עלי כמו שמלה. 'אתה חייב ללכת לחדר
כושר', אמר.
באימון הייתי צולף כמו משוגע אבל במשחק, אוי המשחק הזה -
הידיים היו קופאות לפני המשחק וכל זריקה היתה כמו יידוי פטיש.
גם המסירות היו קשות ומסורבלות ולא פעם היו חסרות פרופורציה
לחלוטין. נתי ידע שכל פעם שהוא מעלה אותי מהספסל יש לו חור
רציני בהתקפה.
אבל נתי ידע משהו נוסף.
נתברכתי בחוש מדהים לחטוף כדורים. הידיים הקפואות שלא היו
מסוגלות לקלוע סל היו מפשירות כל פעם שהיו רואות כדור בידי
שחקן יריב. הייתי האיש למשימות מיוחדות של נתי. כל פעם שהיה
מעלה אותי למגרש היה טופח על ישבני ולוחש: 'ליאור, שאני לא
אראה את הרכז שלהם מניח את הכדור על הרצפה'. ולא איכזבתי אותו
מעולם.
לא היה רכז בליגה שלא חטפתי לו כדור. מאמנים שלמדו אותי בסיבוב
הראשון דאגו לתת לרכז שלהם מנוחה בדקות ששיחקתי. זה לא הפריע
לי. הייתי חוטף מהמחליפים, מהמחליפים של המחליפים, ולקינוח גם
מהסנטר המגושם. הייתה לי תנועה שמאוד אהבתי. הייתי בא מאחורי
השחקן ולפני שקלט את האזהרות מחבריו לקבוצה הוא היה צריך כבר
לחזור להגנה.
פעם אחת, אחרי שחטפתי ששה כדורים בעשר דקות, אפילו כתבו עלי
בעיתון בית הספר. יום למחרת התקשר כתב הספורט של 'זכרון יעקב
שלי' ושאל אותי מספר שאלות. בסוף זה לא פורסם.
לפעמים נתי היה נותן לי 'פרוייקטים': קלע שצריך לעצור, סנטר
שלא מסתדרים איתו וצריך לעזור, חורים שצריך לסגור, או סתם שחקן
גרוע שאפשר לחגוג עליו.
נתי הורה לי לקום. 'אתה רואה את מספר שש עשרה?', הצביע לעבר
שחקן שעמד להיכנס למגרש.
'אתה מתכוון לנמוך השמן ההוא?', חייכתי.
'אני רואה שאתה מבין את העניין. זה יהיה הפרוייקט שלך. אין לו
שמאל ואפילו לא ימין. הוא לא יקבל הרבה כדורים אז תעזור על
מספר עשר. אבל כשהוא מקבל כדורים תסתער עליו'.
'קדימה, חזי', קרא המאמן היריב לשחקן שעמד להיכנס, 'תזכור, אתה
אריה'.
הסתכלתי על הבחור המסכן. טרף קל, חשבתי לעצמי.
וצדקתי. חזי לא נראה כמי שעומד לקרוע את הרשת. החברים שלו לא
מסרו לו אפילו כדור אחד. היינו חמישה על ארבעה ואני הוספתי לי
חטיפה למאזן.
מישהו אצלנו החטיא זריקה. הכדור ניתז הרחק מהסל ואף אחד לא
הגיע אליו. מי שכן הגיע אליו היה חזי. זינקתי לעברו. 'זוז',
אמרתי לחבר, 'הוא שלי'. חזי הסתכל לכל עבר מחפש להיפטר מהכדור.
נתי קפץ מהספסל, 'קח לו', קרא.
ואז, שלא כצפוי, חזי התחיל לכדרר לעבר הסל. אני מסופק אם אי
פעם בחייו הוא כידרר. זה לא היה נראה ככה.
כהרגלי, שלחתי את ידי אל הכדור. מתכנן לשבור את השיא. נתי
חייך. הוא ראה את היד שחוטפת את הכדור.
אבל היד לא חטפה את הכדור.
הידיים הזריזות שהיו יכולות לחטוף גם כדורי בייסבול טסים קפאו
שוב. הסתכלתי בעלוב הזה ולא הייתי מסוגל לקחת ממנו את הכדור.
חזי נאבק בכדור מנסה בכל כוחו לשמור שלא יברח. מעת לעת נעזר
בידו השניה בו זמנית. אפילו השופט בלע את המשרוקית. ליוויתי
אותו כמו שומר ראש כל המגרש.
הראשון שיצא מההלם היה נתי. 'תקח לו ת'כדור כבר, יא הלם', צעק
עלי. בפעם הראשונה בקריירה סירבתי פקודה.
חזי המשיך והמשיך מסתבך עם עצמו. כל חבריו צעקו לו: 'חזי, פה',
אבל חזי לא שמע. אף אחד לא יקח ממנו את הכדור. לא עכשיו.
לחשתי לו באוזן: 'יופי, תמשיך'. נתי לא שמע אותי אבל חזי שמע.
הוא הגיע אל קו העונשין ונעצר. הסתכל ימינה ושמאלה מחפש למי
למסור. הוא בטח לא נתקל בכזו סיטואציה מימיו.
נתי יצא מדעתו. 'תעיף כבר ת'כדור, יא מטומטם!'.
פיניתי לחזי מקום. לא נתתי לאף אחד להפריע לו לזרוק.
חזי היסס. הוא הביט בי, מחכה למוצא פי.
'תזרוק', לחשתי.
והוא זרק. הכדור צלל פנימה. 'רק רשת'.
החברים שלו לקבוצה קפצו עליו בשמחה.
נתי השתולל מזעם. 'בוגד!', צווח. הוא ביקש חילוף דחוף. אני,
כמובן, הייתי המוחלף. 'זה המשחק האחרון שלך בקבוצה', סינן
לעברי.
מאותו היום לא דרכה רגלי על מגרש הכדורסל.