"להיות ילד שלא מבין, שלא קולט מהר, או פשוט סתם תמים מדי - זה
לא כזה פשוט כמו שכלום חושבים, חבל שהם לא מכירים אותי, חבל
שהם לא מכירים" רן רשם באיטיות ובזהירות לבל יטעה ויצטרך לתקן
שוב ושוב.
רן היה אדם רגיל כמו כולם, הוא גם היה ילד רגיל, ונער רגיל...
באמת שכן - בריא ושלם בגופו ובנפשו, נולד בלי שום פגם מיוחד,
בלידה רגילה.
הבעיה היחידה שלו הייתה שהוא פשוט לא הבין, קלט דברים לאט, אם
בכלל. יש אנשים כאלה בינינו נכון? שחיים באופן רגיל וסתם
נקראים "תמימים", שקולטים את הבדיחה קצת יותר מאוחר מכולם. אבל
רן היה שונה, בהרבה יותר.
זה התחיל בגן, כשרן לא הבין למה כולם בונים מגדלים מחול,
משחקים בבובות וגולשים במגלשות "למה הם עושים את כל זה? אני לא
מבין" "למה אתם בונים מגדלים בחול?" הוא שאל, הילדים הסתכלו
עליו בבלבול וענו "אה... ככה" והמשיכו, כשהם בעצמם עוד
מבולבלים מן השאלה. מתוך הבלבול הגדול של כולם לפתע קם עומר,
מן המקובלים של הגן, וצעק "עזבו אותו ואת השאלות האלה שלו, סתם
דביל!" לאט לאט שאר ילדי הגן נסחפו אחר דברי עומר והתחילו
להקניט אותו, ולאחר מכן חזרו לעיסוקיהם. כשהם מתרחקים מן המוזר
הזה.
שם התחילו כל הבעיות. בביתו עם הוריו זה עוד היה בסדר, אותם
הוא יכל לשאול עוד ועוד שאלות, והם מצדם שמחו נורא שיש להם בן
כזה אינטליגנט ששואל ומתעניין כל כך הרבה.
אך בגן, שם הוא נחשף לעולם אחר, תמיד חשבו שהוא מוזר ששואל
שאלות מוזרות.
זה המשיך בהריסת כל בדיחה שמסופרת לידו עם החברים שלו בבית
ספר. נסיון להסביר לו שהיהודי ביקש כסף כי הוא יהודי, כבר הרס
את האווירה של החבר'ה לגמרי והוביל למבוכה גדולה. שלא נדבר על
דיבורים ציניים, שאותם הוא לא הבין כלל.
מאז הוא חיי עם התווית הזו שאנשים הצמידו לרן "זהירות! הוא לא
מבין..." "בואו לא נהיה מסובכים איתו" החברים נאלצו לפתח ממש
שפה מיוחדת לידו, שלא כללה סיבוכים ודיברו על נושאים מסוימים
(כמו בנות). מה שגרר הימנעות של אנשים לדבר איתו בכלל, לא היה
להם כוח לדבר כמו אמא לידו, ולהתייחס אליו כמיוחד.
רק חברים מועטים נשארו לו, שהסכימו לסבול את היחס המיוחד שהוא
גרר. וגם עליהם צחקו, שהם "מסתובבים עם מפגר כמו רן".
עם בנות העניין רק התחיל להיות מסובך, היו כמה בנות מיוחדות
וסובלניות שהבינו שהוא שונה, ודיברו אליו שונה. אבל כשהוא
התחיל לצאת עם בנות איך שהוא, הוא פשוט לא הבין מה הוא צריך
לעשות ולמה לעזאזל לעשות את זה?! הצ'אנס שלו להיות עם מישהי
התפוגג עם הביטחון העצמי שלו.

הוא צעק לשמיים הפתוחים מולו, חושפים גוון כחול ריק מעננים
"למה אני קיים בכלל?! א-נ-י  פ-ש-ו-ט  ל-א  מ-ב-י-ן..."
השמיים נשארו באותו גוון כחול, שלא סיפק תשובה.

הנידוי לא היה רחוק, נידוי חברתי מלא שליווה אותו בכל שלב
בדרכי חייו. צבא, עבודה, חברה שלמה. כל העולם נגד רן, שפשוט
חיפש אחר הסבר,  שלא מצא באף אחד ובשום מקום. מרוב ייאוש הוא
ניסה להעמיד פנים כאילו הוא מבין דברים שנאמרים לו, אך גם לשקר
הוא לא ידע, הניסיון הזה רק גרר רחמים, פנים מתנצלות, והוא כבר
הבין לבד שהוא לא מקבל את העבודה הזו. לפחות הוא הבין משהו...

יום אחד רן ברח, פשוט החליט שהוא בורח מהבית שלו, המלא בייאוש
ומספרים של פסיכולוגים. מן החברה הזאת, הלא סובלנית אליו. ומכל
העולם הזה. אני רוצה ללכת לאן שהוא! הוא החליט שהוא רוצה להבין
ולדעת כמו כולם, נמאס לו להיות ילד בן 27 שלא קיבל אף תשובה
מלאה בחייו. "אלך לחפש אותן אם אף אחד לא מוכן לענות" מלמל
לעצמו. לכולם הוא נשמע מוגזם, הוא כבר לא מבין יותר מדי דברים.
אבל הוא עמד מולם חסר אונים, מה שהם אמורים לעשות מולו.
הוא הלך, הלך, הלך והלך עוד ועוד, חצה את הרחובות המוכרים
לעיניו (אך לא הבין למה הם נקראים בשמם) עבר דרך העיר המוארת
כתמיד (אבל לא הבין למה אנשים יושבים והולכים שם) עבר דרך
בניין המשטרה ליד העיר (אל לא הבין מדוע השוטרים צורחים ורצים
אחרי מישהו) ככל ששאלותיו התגברו, כך הגביר את קצב הליכתו.
איזה ייאוש.
בסוף הוא הגיע לים הגועש והמלוח, הוא הרגיש איך הוא קורא לו
לבוא אליו בגליו המתנפצים לרסיסים על שובר הגלים, רודפים אחר
העקבות שהוא השאיר על החול, במקביל לים.
הוא בא לשאול למה הגלים המתנפצים בסופו של דבר ולמה הם משאירים
עקבות דקות על החול הלח - ואיך בעצם הים קורא לו לבוא אליו.
ובתוך שאלותיו הוא צעד על החוף, הפעם לכיוון הים, נלחם בשאלות
המרובות שמציקות לו ומטרידות אותו מאז שהוא קיים ולא נותנות לו
לחיות בשלווה. זהו, נמאס לי!
במלחמה האדירה הזו עם עצמו הוא התחיל לרוץ, בחייל בצד של
הטובים. לברוח מן השאלות, לברוח מן החברה, לברוח מהכל. שעומדים
מעבר, בצד של הרעים.
וברגע שהגלים הציפו את כולו, הן הציפו את גופו, את נפשו, את
שאלותיו.
הוא פשוט הרגיש את הים סביבו, מעליו, מתחתיו, עוטפת את כל
כולו. מרגיש, לא חושב יותר, פשוט מרגיש. מה שהוא מעולם לא חווה
באמת.
ברגע זה, הכל נראה שונה, יפה יותר, מובן יותר. הוא ראה. הוא
הבין.
כל השאלות נעלמו לפתע, הוא לא חשב יותר עליהן, הן נעלמו בים
לגמרי, כאילו מעולם לא נבראו בו, כאילו מעולם לא נזרעו בו
וזרעו בו עצב ודאגה.

את הנפילה על החול הוא לא זוכר, את גלי הים מכים בו פתאום
בחוזקה הוא הרגיש...

אור שמש דק סונוור את רן כשפקח את עניו. זו הייתה שעת בוקר
מוקדמת, החול הקר העביר צמרמורת בגופו של רן כשמנגד שמש הבוקר
מחממת את חלקי גופו שכן היו חשופים לשמש זמן רב. אחרי כמה
שניות הוא קלט שהוא על החוף, ואוו, אני עדיין על החוף הוא חשב.

הוא התנער מהחול שעטף אותו והתמתח, טעם מלוח היה לו בפה ואפו
היה לח ממי הים בהם הוא שהה זמן רב.
מרגיש
משם רן יצא אדם שונה, אדם אחר, מבין.
מאז, רן לא שואל שאלות יותר.
"יותר מלהבין, אני הרגשתי" הוא אמר לעצמו בבירור כשהוא עמד
תשוש על החוף.
מאז, רן לא שואל שאלות אך אחד.
רק מרגיש, רק הורגש
עדיין מורגש, אי שם בחיינו.