הם לא ירצו לזכור את האמת
אשר הייתה צוננת ומבטלת.
הם יצבעו ורודים פניו של מת
ויעטפוהו בטלית של תכלת

ורק אני בזיכרון נורא
שפתיים רועדות אצמיד ליד קרה
ומול תבונה אשר אינה מוחלת,
בהושיטי צוואר לעול, אכרע.

לאה גולדברג

אימא.
שנה למותך.  מה מילא את ליבי בקשר אליך בשנה זו - בואי נעשה
ספירת מלאי: רבע עולם כעס, יקום וחצי צער, וטון אחד שנאה. גם
שישה קילו שאריות רחמים. הלוא היינו צריכות לסלוח לך. כמה סבלת
בשואה. איזו ילדות איומה. כן - יש בי רחמים על הילדה המסכנה -
רחמים עד דמעות. היית ילדה אומללה, היית סמל של ילדות מקופחת,
ילדות סובלת, ילדות מוזנחת, ילדות רעבה.  אין ספק שלך הייתה גם
ילדות רעה יותר וגם אימא רעה יותר.
על כל זה, אימא, בבגרותך, ועוד יותר בזקנתך, התנקמת בנו.
לא רק על זה - על עליבות בגרותך התנקמת בנו. כמה רעים, כמה
מכוערים, כמה עלובים היו חיי בגרותך!
כן - אותם חברי קיבוץ שלאחר מותך האצילו הרואיות על ילדותך
בשואה, בזו בחייך לעברך הגלותי, בזו בחייך לייסורי עברך חסרי
האונים, והכי פחות יכלו ורצו לתמוך באישה הרצוצה ועלובת הנפש
שבאה לחיות ביניהם.
כן אימא, רשימת העוולות שסבלת בחייך יכולה למלא יקום שלם אחר.
בזה את צודקת לגמרי.  יש בי רחמים גם על האישה הצעירה, הסובלת
מיחס של דחייה, עליונות והשפלה מצד בעלה, דחייה ועליונות מצד
משפחתו, דחייה ועליונות מצד חברי הקיבוץ.  והאישה הזאת,
הצעירה, ששאריות אופטימיות של ילדות עדיין שורות בנפשה, רק
רוצה שמישהו סוף- כל-סוף יאמץ אותה אל חיקו בחום. במקום האם
שלא הייתה לה, במקום הבית שלא היה לה.  כן, אני שומעת ויודעת,
איך טיפלת באחייך הקטנים ובכל משפחתך בילדותך וגם בראשית
בגרותך.
אנחנו שומעות סיפורים על אישה טובה, חזקה, מסורה, תומכת.
אבל אנחנו זוכרות אימא דיכאונית, היסטרית, מרירה, מפוחדת. אימא
שיודעת להכין ארוחות ערב, וזהו.  ויותר גרוע - מגיל צעיר מאוד
אנחנו זוכרות תחושה בלתי הגיונית ובלתי מוסברת, שבעצם את רוצה
להרע לנו. שאת מחפשת דרכים להקטין אותנו, להמר לנו. שתמיד
אנחנו קודם כל מקור לקנאה ולתחרות מצידך, ואם אנחנו מגלות
סימני אושר זה מקומם אותך מיד (כי את הרי אומללה - אבל את זה
הבנו רק בדיעבד), ואת כועסת ומתנכלת לנו באיזו צורה קטנונית
מיידית.
יותר מכול צמחה ילדותנו בצל דחייתו של אבא אותך.  זוהי תמצית
המציאות שהייתה בבית.  אבא, בעל הנפש העמוקה, הרחבה, חיפש אישה
במידותיו, ומצא אישה יפה, לא טיפשה, אבל תשושת נפש. זקוקה
לתמיכה. והוא, הילד הגאון אך המוזנח - נטוש אפילו - על ידי
הורים חלוצים שהאידיאולוגיות השכיחו רגשות אנוש מליבם, הוא היה
חייב תמיכה בעצמו.  כמה טראגי בשביל שניכם. כמה עוד יותר טראגי
בשבילינו, ילדיכם.
הכול אנחנו מבינות, הכול אנחנו יודעות.  את זה כולם יודעים.
אבל יש גם מה שרק אנחנו יודעות, ועדיין לא פיצחנו: למה התנקמת
דווקא בנו?
היינו תאומות, קשורות אחת אל השנייה. וכן, אני מכירה את
התיאוריות, שנראות נכונות על-פי התנהגותך, על אם שלא קיבלה
בילדותה חום מאימה ולכן מבקשת חום זה מילדיה בבגרותה. ואנחנו
אהבנו אחת את השנייה. הסתדרנו אחת עם השנייה. ואת, כשילדת
אותנו כבר היית בת 30, כבר היית דיכאונית ומחשבות על המוות
מילאו את ראשך, כבר הרחקת ממך את כל חברותייך, כבר נואשת
מסיכוי לאהבה עם בעלך, כבר היית יושבת מיואשת על-יד החלון,
בוהה, ומכלה בעשן סיגריותיך כמעט את כל זמנך.
האם רק רצית שנהיה לך לחברות במקום אלה שלא היו לך, וכך
התייחסת אלינו, וכך גם הרחקת אותנו מעליך כפי שהרחקת את כל
השאר?
או האם איזו פסיכולוגית סוג ג', אחת מרבות שאליהן הפנו אותך
במהלך חייך, הכניסה לך לראש שאנחנו מתחרות איתך על אבא, וזה מה
שקיבע את דמותנו בנפשך כאויבות יותר מכל דבר אחר?  (ולכן הפנית
נגדינו את תחושות התסכול והנקם שהצטברו בך כלפי מאהבותיו הרבות
של אבא?)
מי מאותם בני משפחה יקרים, שטרחו לנסות לשכנע אותנו לאחר מותך
כמה נהדרת היית, יאמין כשנספר מה אמרת לנורית בימי מחלתה
הקשים, אז כשסוף-סוף היא נהייתה החולה בבית, והיא נהייתה
המסכנה הראשית, זאת שפסיכולוגים סוג ג' שותלים לה תסביכים סוג
ג' בראש, והיא חלשה ומבולבלת מכדי להתווכח איתם.  מישהו אמר
שנורית מאוהבת באבא. כמה עמוק ומרשים. באמת. טפו. נורית כמובן
האמינה. כשאתה מוכה בסכיזופרניה תיקח כל מה שיגידו עליך. אתה
הרי לא מבין כלום, והם לכאורה יציבים ובריאים.  אבל מה את,
אימא, מצאת לנכון להגיד לה לאחר ששמעתן את ה"אבחנה" הזאת ביחד
- לביתך החולה שאת היית לה כמעט המשענת היחידה, למרבה הזוועה?
"נורית, אני יותר חזקה ממך ואת לא תנצחי אותי."
אך, אימא! לו רק היית מודה בכך שאת חולה יותר מכולנו, לו רק
היית מודה בחולשתך. אבל לא - את נעצת את שינייך בנורית, שהייתה
עתה קורבן מושלם, חסר כל יכולת להתנגד ולבקר. עתה, כשנורית
חולה, לא היססת לנצל לצרכייך כל יתרון יחסי במצב זה:
א. תפקיד ומשמעות לחייך הצחיחים, ותפקיד יוקרתי, לא סתם!  אחות
רחמנייה, אם מסורה, שבזקנתה ובחולשתה מכלה את אחרוני כוחותיה
בטיפול מסור בביתה החולה...  מגיעה לך תהילה, ללא ספק, לא פחות
משל האחות תרזה בזמנה.  אישה שהגורל המר לה וביתה הקטנה חלתה
במחלה אקראית ואכזרית, והיא נרתמת מכוח אישיותה החזקה והמרשימה
לטיפול מסור ודואג. הכרה, סוף-סוף!!!  מחיאות כפיים סוערות,
סוף-סוף!!!  
ב. אמפתיה, ובשפע, מהסביבה. פתאום קיבלת יחס מהסביבה, פתאום
נזכרו בקיומך. וגם נושא שיחה נהדר יש: מחלתה של נורית. איזה
נושא עסיסי... ללקק את האצבעות. פתאום יכולת לשבת על המרפסת עם
מספר נשים רחמניות ולדסקס את המצב, לדסקס את נורית. עתה יכולות
כולן לראות שאת לא טיפשה - מה לא טיפשה - חכמה! למדת הרבה
מהפסיכולוגיות סוג ג' ועתה את מפליאה בניתוחים של מצבה הנפשי
של נורית. [חדות העין שביניהן הבחינו באיזה שהוא שלב
בהנאת-היתר שלך מהעניין, ובעוינותה וסבלה של נורית לנוכח
החגיגות על גבה. והתרחקו. שוב, מתרחקות ממך. The party is over
now.  שוב את בודדה, שוב את חלשה, שוב את אומללה. מרירותך
מתעבה. ואת מנקרת את נורית האומללה, נורית החלשה, נורית עדינת
הנפש. ונורית הטובה, בדרך שאת כלל לא מכירה או מבינה, מנסה שוב
ושוב לפייס אותך, לנחם אותך על עברך, להושיע אותך... ואת רואה
את טובה, ומפרשת אותו כחולשה. היא הרי היחידה שפשוט לא טורקת
את הדלת בפרצופך, אלא שבה לפתוח אותה ולקדמך בחיוך מפייס שוב,
ושוב, ושוב. אז את נכנסת בדלת בחיוך, וכשנורית אומרת לך משהו
טוב - את נושכת, וכשנורית מנסה להיות נחמדה - את עוקצת. ונורית
נשברת שוב. ושוב. ושוב. נפשה נקרעת שוב. ושוב. ושוב. הלוא את
אימה, והיא עדיין לא הבינה שאת פשוט רעה. היא אוהבת אותך -
הלוא את אימה. היא מרחמת עליך - הלוא את אימה. היא מנסה לשקם
אותך - הלוא את אימה.  אין ספק שהיא הייתה חייבת להיות מספיק
חולה וחלשה כדי לסבול את הרוע שלך בסבלנות אין קץ כזאת.]
והנורא מכול - ועל כך במיוחד קשה לי להכריח את עצמי לסלוח לך -
הוא שבסוף אנחנו נשארנו פה עם רגשות האשם. ולא רק עם רגשות
אשם, אלא עם האצבעות המאשימות של בני המשפחה.  'איך אתן לא
יכולות להגיד מילה אחת טובה על מי שסבלה כל כך כל ימי חייה.
איזו מסכנה היא שגם בנותיה הוסיפו מוסרה על מוסרותיה והן כה
כפויות טובה ומרושעות.'  את מחשבותיכם אלה אנו שומעות באוזני
רוחנו. אך להגיד את אשר על ליבנו, את כל אשר עברנו איתך איננו
מעזות.  כך שנשארנו בעצם נטולות כול: לא חווינו  אהבת אם, ולא
הצלחנו לממש את הזכות הבסיסית לאהוב את אימנו (ואלוהים הוא
היודע כמה ניסינו!), ועתה לאחר מותך גם איננו מסוגלות להתאבל
עלייך. וכל תחושת רווחה כנה עם מותך מלווה באין סוף רגשות
אשמה.  ועוד אנחנו האשמות בעיני המשפחה הרחבה, משפחה שדעתה
חשובה לנו ואהדתה חשובה לנו. ואנחנו יודעות בכאב עצום איזה
הבדל תהומי פעור בין האופן שבו הם מתייחסים לילדיהם לבין האופן
שבו התייחסת את אלינו. אבל אנחנו יודעות גם שלהם אין מושג!
כי מי מהם יאמין שכשמשפחתי הצעירה הנבנית בעמל ובקושי רב נצרכה
לכסף, ונורית ובעלה עזרו לנו בכמה אלפי שקלים, כי הרי ממך כל
שקל שראינו - והם ספורים בהחלט - עלה לנו באין-סוף התפתלויות
ורגשות אשם, מצאת לנכון לקרוא לנו "שנוררים".  אימא שלי כך
מתייחסת למצוקה שלי - לעזאזל, הרי מעולם לא הייתה לי אימא!
מי מהם יאמין שכשאורי אחינו נפרד מאשתו והיא לקחה לו את שלושת
ילדיהם, והוא היה הרוס, קרוע, שבור לרסיסים - מילה טובה אחת לא
מצאת לנכון לזרוק לכיוון שלו. רק צידדת באישתו ויצאת בחרי-אף
נגדו כנגד אויב העם, וכל זאת באמתלה הקלושה ש"טובת הילדים לנגד
עינייך". אבל הרשעות, אימא, הרשעות הזאת המכוונת כמעט אך ורק
כלפי ילדייך - מהיכן, לכל הרוחות?
היטב הרגשנו איך את יוצאת במסעות צלב נגדנו, באוזני אבא
ובאוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע, לפי התור: פעם זאת אני וקשיי
הכלכליים, פעם זאת נורית והדרך שבה היא ובעלה מחנכים את בתם,
ופעם זה אורי ביחסו עם ילדיו. תמיד ידעת למצוא את נקודת התורפה
הרגישה ביותר אצלנו - ולתקוע סכין, וגם לסובב!  ידעת למצוא את
ההזדמנות הנכונה, כשאיננו מוכנות וליבנו מצפה לטוב ממך, כדי
לזרוק לכיווננו: 'מופרעת', 'שמינל'ה', או סתם לצקצק בלשונך על
משהו שעשינו. ואנחנו חווינו כמציאות חיים שהדקירות הכואבות
ביותר, המחלישות ביותר, ההורסות ביותר, באות תמיד מאימא
שלנו... עובדה!
אימא - אם אני סולחת לך זה לא בגללך. כי את הסיכוי האחרון לבקש
מאיתנו סליחה כבר החמצת. אני סולחת לך כי נסלח לי. כי שוקמתי,
כי נבניתי, כי נוחמתי, ומהמקום הזה אני יכולה כעת לרחם עליך.
האלוהים שכל ילדותנו סיפרתם לנו שאינו קיים, הוא שהצליח לגלות
עצמו לנו למרותכם, והוא שתיקן את מה שאתם קלקלתם. גם נורית
ששנים רבות מבגרותה נכנסה ויצאה מבתי החולים לחולי נפש שוקמה
ונוחמה. ואני יודעת שאילו אהבת אותנו, היית שמחה בשמחתנו, היית
שמחה בשיקומנו. היית שמחה כשנורית הצליחה להתייצב ולהקים משפחה
נהדרת, וגם היית מחפשת את הגורם לכך. אבל את אהבת רק את עצמך.
ולכן המשכת לדחות בבוז ובגאווה את דבר קיום האלוהים - מדהים
איך מצליח אדם עלוב כמוך למצוא כל-כך הרבה גאווה כדי להתריס
שוב ושוב - אני, יש לי את עצמי!  וכמה כעסת עלינו על שהעזנו
לפנות לדרך שונה משלך. לפני מותך אמרת לי: כשפניתן לדרך שונה
בעצם פניתן לי עורף.  - ודאי שפנינו לך עורף!  הנורא הוא שהיית
מעדיפה שנהיה אומללות כמוך ורעות כמוך, אבל שנלך באין-דרך
שהתווית לנו. טוב - אז אנחנו לא הסתפקנו בפינה החשוכה ועטוית
הקלון שהועדת לנו כחלקנו בחיים. ואבינו שבשמיים הוא היחידי
שאהב אותנו מספיק כדי להציע לנו משהו טוב יותר.  ועל כך יצטרכו
לסלוח לנו גם כל אותם קיבוצניקים שנדים לכם ומרחמים עליכם,
במקום לרחם עלינו, או לחילופין לשמוח בשמחתנו.