עכשיו אני זוכרת את היום הזה כל-כך טוב, אני חושבת שגם לעולם
לא אשכח אותו. זה קרה ערב אחד כשישבתי עם יעלי על הספה בבייתי,
בערב יום שישי, עוד ערב שהתחיל רגיל עם יעלי. חיכינו כבר להגיע
למסיבת החיילים בפינת הנמל הישנה בתל-אביב, להשתחרר מכל השבוע
שעברנו, מכל הבגרויות הלא נגמרות האלו. התלבשנו, התארגנו, יעלי
הזמינה מונית ויצאנו למועדון. יעלי דפקה הופעה פצצה נראתה
כל-כך מושכת, מדהימה. כשהיא ואני נכנסנו כל מי שעמד בכניסה
הפנה אלינו פנים, הרגשנו טוב, התחלנו לרקוד לרגל צלילי ההיפ-
הופ והראפ שנשמעו ברמקוליים האדירים בכל עבר, לריקוד הבא
הצטרפו אלינו זוג בחורים שחורים, לא הכרנו בינינו. יעלי ובן
זוגה המשיכו לרקוד ואני הלכתי להקפיץ בבר עוד טקילה. לאחר מספר
דקות נגש אליי אותו בחור מהריקוד, הוא אמר לי"נעים מאוד, אני
שי", לחצתי את ידו, והוא התישב ליידי,דברנו קצת, למרות שלא
הספקתי לשמוע הרבה, מלבד שהוא חייל. הוא שאל אותי אם אני רוצה
להצטרף אליו לעוד ריקוד, הסכמתי, היה לי מצב רוח טוב. יעלי
ואני חזרנו הביתה היה כבר מאוחר.
למחרת בבוקר הבטתי בה פוקחת את עיניה, היא נראתה כזו חמודה,
דרך העיינים שלה יכולתי לראות שהיא מחפשת איפה היא נמצאת כרגע,
אבל מהר זיהתה אותי וחייכה. "חמוד הזה שרקדת איתו אתמול", היא
אמרה לי בקול שקט. "כן...הוא בסדר", השבתי לה. "ראיתי איך הוא
הסתכל עלייך", היא הוסיפה, "שתקי", עניתי ליעלי וקמתי להכין
לנו שוקו חם, את זה שיעלי הכי אוהבת.
עוד ערב יום שישי הגיע, ויצאנו, אני ויעלי כרגיל לאותו מועדון
היפ-הופ.
הגענו לשמה, רקדנו, נכנסנו לקצב. הרגשתי מאחורי מישהו רוקד
איתי, הסתובבתי, זה היה שי, מחייך, נראה כל-כך מאושר. לא הבנתי
מה הוא שוב עושה כאן, כנראה היינו באותו ראש. יצאתי החוצה,
הרגשתי כבר כל-כך מסובבת, שי יצא אחרי והתישב לידי, "מה קורה"
הוא שאל, כואב לי הראש, אני רוצה ללכת הביתה. מיד הוא עצר
מונית ונסע איתי כי יעלי רצתה להשאר לרקוד. בדרך הוא סיפר לי
עליו, שהוא חיל בן 20 בחודש יולי הבא ושכל שבוע היה רואה אותי
במועדון ורק לפני שבוע התקרב אליי. חייכתי, זו היתה הפעם
הראשונה אז שראיתי אותו, הוא היה בחור שחור, נאה, אני מוכרחה
להודות שהוא גם רוקד מצווין ויחד עם זאת לא נמשכתי כלל לשחורים
כמוהו. המונית עצרה, הוא ליווה אותי לחדר המדרגות, נעצרנו, הוא
הסתכל עליי, כאילו הוא עמד להגיד לי משהו הוריד את מבטו כאילו
מחפש משהו ואז הסתכל לי בעיניים ואמר:  "נהנתי מאד הלילה, סוף
סוף יצא לנו להיות ביחד", אממ...כן היה נחמד עניתי, הוא שמח,
היתה לרגע דממה ורק שמעו את קול הרוח שרה, כאילו מנסה להגיד
משהו ולא מצליחה גם היא. הוא לקח את ידי ואמר: "אני אוהב אותך,
הייתי רוצה לדעת אם נוכל להפגש שוב", הסתכלתי עליו, הוא נראה
חושש, עליתי במדרגות בלי להגיד תודה וצעקתי: אולי אם הייתי
אוהבת אנשים מהסוג שלך היינו יכולים להיות ביחד", ומיד טרקתי
את דלת בייתי. עד היום אני לא יודעת למה עשיתי את זה, איך
יכולתי, למרות כאבי הראש החזקים שהיו לי באותו הערב. מה שבטוח
זה שלעולם לא ראיתי אותו יותר במועדון. כבר ביום שבת שכחתי
ממנו והוא נעלם מזכרוני לגמרי, כך לפחות חשבתי באותו היום, עד
לאותו הלילה שהייתי אצל יעלי, ישבנו על המיטה שלה מביטות
בתמונות שפיתחה השבוע בחדר החושך בבית הספר. היה כל-כך נחמד
באותו הלילה, במערת הסטריאו שלה התנגן עוד שיר היפ-הופ זה שהכי
אהבנו, והיא הביטה אליי מחייכת אחרי כל בדיחה שספרתי לה על
החבר הקודם שלה, בחיוך המרגיע שלה, הבעת הפנים החמימה שלה,
התקרבתי אליה עוד קצת ואמרתי "יעלי", היא חייכה אליי וענתה
"כן..." ,
"יעלי אפשר לספר לך משהו" שאלתי, "כן כמובן, מה העניין, ספרי
כבר, כמה הקדמות יש לך היום" היא ענתה והביטה עליי עם העיינים
המפנטות שלה שכאילו משכו אותי פנימה, ועם החיוך העמוק שלה שחדר
לי עמוק לתוך הלב והחזיק אותי אצלה, לא יכולתי לדבר היא פשוט
שלטה בי, קצב פעימות ליבי התחזקו, פניי הפכו את צבען ללבן
והרגשתי שפיות קטנות מדגדגות אותי בבטן, שקעתי לרגע בתוך
חיוכה, כאילו עיניה שאבו אותי פנימה ולא יכלתי להפסיק להביט
בה. פתאום היא נגעה בי בכתף, "הכל בסדר" היא שאלה, המשכתי
להביט עליה, היא שאלה שוב " הכל בסדר", הזזתי את ראשי מטה
ומעלה ושפתי לחשו "כן, אני חייבת ללכת", "מה קרה" היא שאלה, את
חולה אני חושבת, לא יכלתי להתחמק ממנה, היא הכירה אותו טוב,
יותר מאשר אני מכירה את עצמי. " אני לא יודעת, אני באמת כבר לא
בטוחה שאני יודעת מה עובר עליי" עניתי לה, "את רוצה לישון" היא
שאלה, נכנסתי למיטה וסגרתי את עיניי, האמת שלא נרדמתי כמה שעות
אחרי זה, שמעתי אותה מדברת עם חבר שלה בטלפון וצוחקת...
כשהיא סיימה את השיחה, התישבתי ואמרתי לה שאני חייבת לספר לה
משהו, ראיתי את החיוך בפניה, זה שעדין לא ירד מאותה שיחה
בטלפון, נשמתי עמוק ואמרתי לה "יעל, את יודעת שאני מתה עלייך",
היא צחקה, "ברור שאני יודעת, גם אני חולה עלייך ממי" היא ענתה
לי, "יעל, את לא מבינה...", "מה אני לא מבינה", פחדתי להסתכל
עליה שלא אתפס שוב במבטה, אך הייתי חייבת להסתכל עליה כדי
להגיד לה את זה, החלטתי לרשום לה פתק, הרגשתי כל-כך קטנה לידה,
כמו ילדה בכיתה ג' שרושמת פתק לילד שיושב לידה ומתביישת
מאד...רשמתי לה על הפתק, יעלי אני אוהבת אותך, היא צחקה, את לא
מבינה, זה לא כמו שזה נראה לך, אמרתי, אני פשוט מרגישה כלפייך
משהו אחר, שונה מפעם, בזמן האחרון אני כל הזמן רוצה להיות
לידך, רק איתך, לבד... מהפרצוף של יעלי התחלתי שהיא כבר מתחילה
להבין על מה אני מדברת, היא הייתה המומה, עיניה נרטבו פתאום
ונראה הי כי היא נבלעה בתוך עצמה, היא בקשה ממני לעזוב,
הסתכלתי לה בעיינים עוד פעם אחת קצרה שלא אתפס ורצתי החוצה,
לבית שלי, למיטה שלי, התכסתי ולא יצאתי מחדרי כמה ימים. חשבתי
כל הזמן על התגובה שלה, על המבט הקר הזה שהיה בפניה, על איך
שכאב לה ועכשיו זה הרבה יותר כואב לי. הייתי חייבת להוציא את
זה למרות שידעתי שליעלי יש חבר אבל היא תמיד הבינה אותי הכי
טוב ורק לה יכולתי לספר דבר כזה. אמרתי לאמא שלי שאני פשוט
חולה ולא רוצה לפגוש רופא. באחד הימים שמעתי דפיקה בדלת,
צעקתי" אמא אני לא רעבה", שמעתי רעש בדלת, כאילו משהו מנסה
לפתוח ותה עם מפתח, נזכרתי ביעלי, רק לה ולי היה את המפתח לחדר
שלי, הבטתי לדלת ורציתי לצרוח לה שתלך מכאן, אך פניה כבר בלעו
את מילותיי, ראיתי אותה, פניה היו מכוסות בדמעות יבשות וחיוכה
התמידי לא הופיע על פניה, היא נראתה כל-כך חלשה ומפוחדת. היא
אמרה בקול חלש שיצא מגרונה:" אני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע
בך", למרות שגם היא נפגעה, כנראה עדין הייתי חשובה לה, היא
התקרבה אליי ואמרה לי שאני יודעת שהיא לא בקטע של בנות עכשיו,
שיש לה חבר שהיא אוהבת. עיניה נראו כל-כך שטחיות.
היא התקרבה אליי, התקשתי להאמין שלא ניהיה ביחד אף-פעם וברחתי
מחדרי, התחלתי יורדת בחדר המדרגות עד שנעצרתי, זו היתה הרוח
שזמזמה את אותו משפט, המנגינה היתה לי מוכרת, כאילו שמעתי אותה
כבר פעם, ניסיתי להזכר, לפתע יעלי יצאה מבייתי, בעקבותי וטרקה
את הדלת, פתאום ניזכרתי באותה טריקת דלת, בדיוק כמו שאני טרקתי
לאותו הבחור השחור, החייל הזה, מהמועדון, הבנתי את מנגנת הרוח
שלחשה: "אולי אם הייתי אוהבת אנשים מהסוג שלך, היינו יכולים
להיות ביחד" שמעתי את המשפט הזה והבטתי ביעלי, זה כל-כך התאים
לנו עכשיו, יעלי הביטה בי, לא הבינה מה קורה, חיבקתי אותה
כל-כך חזק ובכיתי לרגל בכי הרוח המתפרצת...צעקתי, אני מצטערת,
אני מצטערת... אך הוא כבר לא היה שם כדי לשמוע אותי...

ללא ספק, אני אזכור את המשפט הזה כל ימי חיי...נשבעתי לעצמי...