זה היה יום חמישי טיפוסי.
הוא אמור היה להגיע בכל רגע לביקורו השבועי.
אני כבר לא בטוחה אם זה בשביל לראות אותי (מאחר ולא התראינו
כבר שבוע שלם).
ובטח שלא בשביל להגיד: "חודשיים שמח לנו", ובטעות לזרוק איזה
פרח או מתנה מסכנה לכיווני.
הוא בא רק בשביל להרגיש אותי, רק בכדי להרגיש איך הגופות שלנו
נדבקים אחד לשנייה, איך הלשון שלו מעסה את שלי, בכדי להשאיר לי
איזה צלקת או שתיים על הצוואר ועל החזה.
רק בכדי להגיד: "הייתי פה".

והנה, בעודי מצ'וטטת באי-סי-קיו עם הידיד הכי אהוב עלי בעולם.
הידיד שתמיד גורם לי לחשוב שהעולם יפה וורוד ושאני הכי מושלמת
בעולם,
אני מקבלת את הודעת ה-SMS המוכרת: "אני למטה תפתחי לי את
הדלת".
שהוא חס וחלילה יצלצל באינטרקום כמו כל בן אדם נורמאלי שמגיע
לבית הזה? מה פתאום.
אני מסיימת את השיחה עם הידיד ומתפנה לפתוח לאדון את הדלת.
הוא נכנס, בודק שהשטח פנוי (אין בני משפחה באזור) ומדביק לי
נשיקה על הפה.
אנחנו נכנסים לחדר. כמובן נועלים אחרינו, כי אחרת אמא או אבא
יכנסו ולא יהיה נעים.

ואז הוא בא.
ישר נשכב על המיטה, חושב שאני מיד אקפוץ עליו .
שיחכה, מה קרה?
כשהוא רואה שלא יצא לו כלום מסתם לשכב על המיטה כמו איזה בוק,
הוא בא ומתחיל לנשק את הצוואר שלי.
לאחר מכן תופס אותי ומשכיב אותי על המיטה ואז, ללא שום היסוס
קופץ עליי ומתחיל לנשק אותי.
בהתחלה מנשק בעדינות יתרה, ולאחר מכן מתחיל לדחוף את הלשון שלו
לפה שלי ולעשות את כל מה שהוא כ"כ אוהב לעשות, בתוך הפה שלי.
כמובן שהידיים שלו, לא נשארות חסרות מעש.
עם יד אחת הוא נשען על המיטה, ועם היד השנייה הוא חייב, לבדוק
אם לא השתנה כלום בחזה שלי מהפעם האחרונה שנפגשנו.
אז הוא מתחיל לעסות את החזה שלי.
יופי לו. אם הוא נהנה, אז למה לא?
רק בלי הגזמות.
לאחר מכן הוא יורד למטה יותר, מכניס את ידו הקרה(!!!) מתחת
לחולצתי ומתחיל לדגדג לי את הבטן.
אני צועקת עליו: "זה קר!!! דיייי!!", אבל הוא רק צוחק ונהנה
מזה.
הוא ממשיך. עולה לו למעלה, מרגיש בבית, יותר מידי בבית לטעמי,
מטייל לו חופשי מתחת לחולצתי.
מתלונן כהרגלו שאני לובשת יותר מידי שכבות (כשקפוא בחוץ!),
אבל איכשהו תמיד מצליח למצוא את דרכו אל הבטן החשופה שלי.
אני נותנת לו להסתובב שם חופשי עד שהוא מגיע לחזייה, לקדימה
שלה.
אני מורידה לו את היד, והוא מעלה. אני מורידה, והוא מעלה. אני
מורידה, והוא לבסוף מתעצבן וקם ממני.
שיקום. אני לא אתחנן אליו.

וככה כל אחד בשלו כבר 10 דקות.
הוא על המחשב, ואני בהרגלי הקדוש רואה FRIENDS, ושאף אחד לא
יעז להפריע לי.
לבסוף הוא בא ואומר: "נוווו, מספיק להיות ילדה קטנה ולשחק
משחקים, בואי תביאי לי נשיקה."
ואז אני באמת מתעצבנת:
"אתה בכלל יודע איזה יום היום?!?"
"איזה יום?" הוא משחק אותה אדיש.
"היום אנחנו חברים חודשיים, אני לא מאמינה שאתה לא זוכר.
אוף איזה מעצבן אתה!"
"זה היה בצחוק. נראה לך שאני לא זוכר?" הוא מנסה להציל את
עצמו.
"טוב!" עניתי בעצבים, שיהיה.
וחזרתי לחברים והוא למחשב.

"אני הולך" הוא מאיים כעבור כמה דקות.
"לך!" לי ממש לא אכפת.
ואז אנחנו חוזרים על הויכוח התמידי.
"דיי אנחנו כל הזמן רבים, אף אחד לא מאושר בקשר הזה, מה
עושים?"
השאלה המפחידה.
אני רק חושבת על פרידה ומתחילה לבכות, אני לא מסתדרת טוב לבד.
"דיי לבכות" הוא אומר.
"אנחנו נעבור את זה ביחד" ובלה בלה בלה.

ואיכשהו, אנחנו חוזרים להיות שכובים על המיטה.
מתגלגלים, מתנשקים, שוכבים אחד על השני.
וכל עוד כל דבר במקום הנכון, ההרגשה נפלאה. ממש בעננים.
אבל רק למשך שנייה (וגם זה במקרה הטוב) ואז הכול נגמר.
ושוב אנחנו ממשיכים להתגלגל ולהתנשק בלי להחליף מילה.

הוא מציץ אל השעון בפלאפון שלו ואומר:
"טוב ממי אני חייב לזוז, אני כבר שעתיים פה." (ממש
הגזים...).
"ביי" אני עונה באדישות.
הוא מנשק אותי עוד כמה נשיקות רטובות, נוגע בכל מה שהוא צריך,
ולא צריך לגעת, מרגיש מסופק ומסתלק הביתה.
ואני בחדר שלי לבד, עם הרגשת איכסה נוראה.
ושוב אני מייסרת את עצמי במחשבות. למה פשוט לא נפרדת ממנו?
הוא בכלל לא אוהב אותך.
וכו' וכו' וכו' ושום דבר לא משתנה.

הנה אני רואה שהוא הגיע הביתה והתחבר לאי-סי-קיו.
יש בי תחושה שזהו. אני חייבת לשים לקשר הזה סוף.
התחלנו לדבר.
"מה המצב?" בלה בלה בלה שוב אותו ריב ידוע מתחיל.
ואז באה השאלה הידועה שגוררת אחריה שתיקה מובנת.
"אז מה עושים בקשר אלינו?"
זהו. החלטתי לענות את התשובה שחששתי ממנה ביותר.
"בוא ניפרד. גם ככה אף אחד מאיתנו לא מאושר בקשר הזה.".
תשובה זו גררה אחריה בכי רב (מצידי כמובן).
בכיתי ובכיתי, ואפילו לא ידעתי למה.
הרי כבר שבוע שלם אני מנסה להיפרד ממנו.

והנה במפתיע, הוא החליט שהוא יכול להיות גם חמוד לשם שינוי.
"תדעי שאם זה תלוי בי, ואם נחשוב לחזור להיות ביחד, אני תמיד
אהיה פה בשבילך" הוא אמר.

ואז לפתע, עצרתי מהבכי הנורא וחשבתי לעצמי:
"לחזור אליך? לא. לא תודה."