היא פשטה לאט את בגדיה,מורידה את הפריטים האחרונים בתחושת
הקלה ממכרת. הבלנית אישה כבדה וזעופת פנים האיצה בה,
מפזרת פסוקים לא ברורים בחלל החדר. מציינת שהיא כלה יפה מאוד
מציצה בשדיים הזקורים-הילדיים, מתעלמת ממבוכת הצעירה
שהאדימה באחת. היא קיוותה שהבלנית תסתלק, כך תוכל לטהר
את עצמה להתנקות מההשפלה והאימה שחוותה בשנים האחרונות.
אבל זו לא מוותרת ושואלת שאלות טורדניות מבינה מתשובות
הצעירה המתחמקות שהיא בת שבע עשרה וחודשיים ומתחתנת
עם אהוד שמבוגר ממנה בכמעט עשר שנים - רואה חשבון.
עיני הבלנית מתרחבות והיא מתפארת שגם היא התחתנה צעירה
ושהכי חשוב לאישה שתעשה רצון בעלה, חוזרת על המילים
"רואה חשבון" שוב ושוב בנימת התפעלות שעוררה בנערה גועל,
והנהון ראשה של זו נראה לה כמו נענוע מריונטה ענקית. עיניה
הצטמצמו נסגרות בבהלה,הידקה את האחיזה במברשת השיער
שבידה, והפחד המוכר חילחל בה תופס את מקום ההתרגשות הראשוני.

היא טבלה במקווה, פעם ועוד פעם מקווה להטביע את הילדה המפוחדת
שהשתקפה אליה במים. הבלנית  מייחסת את חיוורונה להתרגשות
ערב החתונה, מילמלה הוראות קצרות ועיצות רבות לא שימושיות.
היא טבלה בשנית מקווה לראות אישה אחרת חזקה שעומדת על שלה,
שיכולה להתנגד לאביה האלים הצועק לעברה האשמות. קורא לה
"מפגרת" ומטיח את ראשה בקיר, לא נבהל גם כשהדם מכתים את רצפת
המטבח הלבנה, מתעלם מצעקות האם הרמות או מבכייה.
היא זכרה את הפעם ההיא שהגיעה לבית החולים חבולה,עיניה
מושפלות לא נפגשות במבטו החוקר של הרופא, מספרת שנתקלה
בדלת, שהייתה לה סחרחורת ושהיא לפעמים כזו מגושמת..
השפה שלה דיממה ואחות בעלת מבט עצוב הניחה תחבושת
רטובה וליטפה בעדינות את הכתם הכחול הצורב שהקיף את עינה
השמאלית. לרגע היא רצתה לספר לה שלא הדלת, שאינה אשמה,
ושהיא בדרך כלל נזהרת שלא להכעיס את הגבר שיושב בתחתונים
מול הטלויזיה ומקלל. היא רצתה לספר שקנקן המים נשמט מידיה
ונשבר בלי שתתכוון נבהלת כשצעק הוא את שמה מאיים לשתות את
דמה. מדוע אלם ניטע בה לא ידעה , נותרת בשתיקתה בבית החולים,
מתמקדת בעלבון וכאב סמיכים שמלאו את  כל יישותה.
היא התעוררה כמתוך חלום כשהבלנית נתנה לה סטירות קלות
כדי להעיר אותה מעלפונה, מספרת שפחדה שטבעה, שלא הבינה
מדוע ראשה לא מתרומם מהמים ושהייתה צריכה לשלוף אותה מהבריכה
כמו דג קטן ומת. הצעירה אמרה שכנראה לא אכלה באותו היום
ובתוספת ההתרגשות גופה לא עמד בנטל , מנסה להרגיע את הבלנית
שנשמה עליה בכבדות.

היא יצאה לרחוב הקר, עטופה בחום הבגד. מכריחה את עצמה לחשוב
מחשבות טובות מדחיקה את זכרון חלומה מליל אמש. חלום בו הילכה
בכביש מואר בפנסים כשמכל עבר יושבים אנשים מחייכים לעברה
ברוך מקדמים את פניה לשלום. היא לא הבינה כיצד הם מכירים אותה

אבל הייתה בה מן תחושת שלווה שקטה ומלאה שלא הכירה, ולכן
המשיכה ללכת הלאה במעלה הרחוב, לפתע הבחינה כי הרחוב
התרוקן והיא נותרה לבדה. מרחוק הבחינה בצדודית אדם שהייתה
מוכרת לה, היא שמחה וחשבה שזה נהדר שהחבר שלה אהוד
נמצא שם והיא הרגישה פחות לבד. היא החלה לקרוא בשמו ולרוץ
לעברו בשמחה ילדותית כשהגיעה קרוב אליו נוגעת בשרוול בגדו,
הפנה אליה האיש את פניו, פנים של אביה המאיימים. היא התעוררה
בבהלה לא מבינה את פשר החלום, יודעת שהאיש שאתו היא
מתחתנהת אחרי היכרות קצרה אינו דומה בעיניה אפילו בקצת
לאיש בתחתונים. הבעל העתידי עדין, מלטף ובעיקר מגונן. בעת
שהתכרבלה בין זרועותיו החסונות הרגישה שלאף אדם לא ירשה
לפגוע בה, מוצאת בו את דמות האב שחסרה, המוכתמת בכתמים
שחורים.

אהוד ביקש את ידה לאחר שלושת חודשים והיא מסכימה כמעט מיד
זורקת באחת את אומללותה, מאחסנת את זכרונות כאביה בקופסא
גדולה שתנעל בחדרי ביטנה. קופסא שקיוותה כי לעולם לא תפתח -
עבר סגור. מבטיחה לעצמה שמהיום והלאה לא תתן שיפגעו בה
ושגם על אהובה תגן. ערב החתונה חלף בלי שתזכורממנו דבר,
ערבוב של פרצופים מחויכים כמו במחזה מרוחק שלא קשור בכלל
לחייה. הם הגיעו עייפים לחדר במלון , ריח חזק של אלכוהול
נדף מפיו של החתן, והיא מתעלמת מספרת לעצמה שזה ערב חשוב
של התחלה חדשה נקייה. הוא אמר לה "חייכת יותר מידי" , והיא
בבדיחות הזכירה לו שזה היום המאושר ביותר בחייה, ובכלל מה זה
לחייך יותר מידי. אולם הוא בשלו "חייכת יותר מידי גם לבן של
השכן,
ולחבר ההוא שלך מהלימודים". היא פתחה את פיה, רוצה להבטיח
שיותר לא תחייך, ושהוא האדם הכי חשוב, אבל תנועת היד
המורמת לפגוע, השתיקה אותה. בעלבון צורב נחתה זו על פניה
המבוהלות מורחת את האיפור היפה שהפך לכתם נוזלי של דמעות
שטפטף לאט מקלקל את השמלה הלבנה שטרם הספיקה לפשוט.