היא הסתכלה עלי בתיעוב, אבל אני כבר התרגלתי.
בעצם איך יכולתי שלא להתרגל זה היה ככה מהיום הראשון ועכשיו
עברו כבר עשר שנים...
אני זוכרת את המבט שלה ביום שהוא קנה אותי, כל כך מלא שנאה, כל
כך מפחיד.
ואני שגם ככה הייתי מפוחדת מאוד לא יכולתי לעשות דבר, הרי
לענות לה במבט לא יכולתי שהרי אז היו מכים אותי, להתחצף לגבירת
הבית זה מעל ומעבר ליום הראשון.
הייתי צעירה מאוד, אם לא הצעירה ביותר במשק הבית  הזה.
והיא שנראה כי קינאה בי וקינאה לבעלה שנאה אותי מהרגע הראשון.

ידעתי מההתחלה שהיא תשתדל למרר לי את החיים, ולי לא הייתה שום
אפשרות להסביר לה שאני לא רוצה אותו.
איך את יכולה לומר לאישה אחרת בלי לפגוע בה: "אני יודעת שאת
מרגישה מאויימת, אבל אין לי שום תוכניות לגבי בעלך"?
דבר כזה בוודאי ייתפרש כעלבון מידי בעינייה, כאילו היללתי את
עצמי ואותה הנחתי בכוונה בדרגה נמוכה יותר.
אני רואה בדימיוני את המרורים שזאת הייתה מאכילה אותי אם רק
הייתי מעיזה.

מאוד הופתעתי כשלילה אחד קראה לי לבוא אליה ואמרה לי ברורות,
בהתנשאות-כאילו שהדברים אותם אמרה לא הנמיכו את מעמדה: "אני
כבר זקנה, וממני לא יהיו לו ילדים, אבל מחובתי לדאוג לצאצאים
בשבילו.
את נראית לי בחורה חזקה-עובדה את פה כבר חמש שנים ולא חלית אף
בחורפים הקשים ביותר"
הסתכלתי בה בהלם-מה היא מנסה לומר לי? ומאיפה צצו להן כל אותן
מחמאות?
"לכי אליו" היא ירתה.
בתחילה לא הבנתי בכלל מה היא מבקשת ממני וההלם שנשקף מפני
בוודאי סיפר לה זאת, היא הרימה גבה כדי לרמוז לי מה בדיוק היא
מורה לי לעשות, מרוצה למראה מבטי המבוהל לאחר שהבנתי.
"לא בבקשה לא!" זעקתי נואשות.
"אין לך ברירה אותך בחרתי ואת חייבת לציית"
"בבקשה, למה אני?!" יללתי, יודעת שהיא לא תוותר לי.
המבט הרע והארסי שנראה על פניה אמר לי שהיא לא תוסיף עוד
מילה.
היא שלחה אותי בשתיקה מאגפה לכיוון אוהלו.

עמדתי שם לפני הפתח, רגלי קפואות  וכבדות כשני נציבי שיש
גדולים.
ידעתי שהיא מסתכלת עלי מהפתח שלה, כמעט דוחפת אותי במבטה
להיכנס.
נשמתי עמוק ונכנסתי פנימה.
הוא היה שם לבדו מסתכל עלי בערגה-לעזאזל איתו, חשבתי בלבי, לו
לא אכפת שאני מוקרבת כאן על מזבח תאווה הכוח שלה, ועל מזבח
תאוותו שלו.

עד לאותו לילה לא ידעתי גבר, מילים רבות לא היו שם.
אבל הכאב שחנק אותי גרם לי להזיל דמעות בשקט מהרגע שנכנסתי
אליו ועד שיצאתי.
הוא שחשב שהכאיב לי בצורה כלשהי וניסה לנחם אותי, איך יכולתי
להסביר לו שלא על בתולי אני בוכה, אלא על העונש הזה שקיבלתי
מידיה ואין לו שום סיבה מלבד טינה שהיא חשה כלפי מהיום
הראשון?

כשקיבלתי את מחזור הוסת היא כעסה כמו שדה, הניפה את ידה וסטרה
לי.
לאחר מכן פנתה ועזבה אותי שם ליד מיטתי.
"לא רק את מאוכזבת" רציתי ללחוש לה, "גם אני אינני רוצה לחזור
למיטתו" אבל שתקתי.
נפלתי על המיטה ובכיתי.
למזלי נקלטתי להריון כבר בחודש השני, כשאיחר המחזור שלי להגיע
חשבתי שזה שום אולם כששמתי לב שזה איננו עוד איחור אלא ממש
הדבר האמיתי פניתי אליה.
"יופי" היא חייכה, לא אלי יותר אל עצמה, ושלחה אותי מעליה.
היא שמחה שלא אחזור יותר למיטתו של בעלה-גם אני שמחתי, בדיוק
מאותה הסיבה.

ילדתי בן בריא ונפלא, אך גם הוא נלקח ממני.
"ילדה הוא", הסבירה לי אחת השפחות המבוגרות יותר, "לא ילדך,
והיא תגדל אותו כאילו היה בנה, שהרי צאצא לבעלה הוא".
ואני שוויתרתי על כל כך הרבה דברים לא הסכמתי לוותר עליו-הוא
כל מה שהיה לי, כל מה שחשוב לי ולא אתן לה לגזול אותו ממני כמו
שעשתה לכבודי, לגאוותי ולבתולי.
היא שלא יכלה לעשות דבר כשלקחתי ממנה את ילדי וטיפלתי בו החלה
מתעללת בי.
אני שלא חשתי עוד חסרת אונים כבתחילה, שהרי הייתי אם לילדו,
פניתי אליו.
"היא מציקה לי, ופוגעת בבננו" קבלתי.
והוא רק הסתכל עלי בעיניי זקן ופרש ידיו לצדדים באין אונים,
כן, הייתי צריכה לצפות לתגובה כזאת שהרי ביחסים האלה ברור מאוד
מי שולטת.

ברחתי, ברחתי כדי להציל את עצמי מידיה ואותו, את בני,
מציפורניה-שהרי היה ברור לי שזאת תנטור לו על היותו בני שלי,
בנה של זאת שהצליחה במקום בו היא עצמה נכשלה.
הרגשתי טוב שם לבד במדבר, בלי כלבתא שכמותה שתשמור על צעדי,
אולם תחושה זאת של חופש התפוגגה לאחר שראיתי את ילדי גווע כמעט
בחוסר מים ומזון.
על עצמי לא היה לי אכפת-אני מתתי מזמן מתתי כשהוא הניח את ידיו
עלי.
אבל עליו, על בני הקטן, כל כך ריחמתי.
מצאתי באר והשקתי אותו, שתיתי ממנה גם אני ואז לאחר שלא יכולתי
יותר לראות בסבלו הנחתי אותו מתחת לצמח היחיד שהיה שם, בצל,
וברחתי.
רצתי רחוק כדי להתרחק מהמעשה שעשיתי, רצתי ורצתי.
ואז עצרתי וחזרתי לאחור- לא יכולתי להשאיר אותו שם, לא יכולתי
להשאיר אותו למות.
הרמתי אותו וחיבקתי אותו מזועזעת ממה שתיכננתי לעשות, ממה
שהתחלתי לעשות!

"מגיע לך הרבה יותר" מלמלתי לתוך ראשו העדין.
התחלתי ללכת בחזרה למאהל-בחזרה אליו, ואליה בחזרה לגיהנום
מבחינתי.
אלא שהפעם לא היה אכפת לי, יעשו בי מה שיעשו לו, לבני מגיע
הרבה יותר!