"כמה עצובים הם חיינו פה" מררה אליס בבכי לארנב ממהר. "זוהי
תחילתה של תקופה נפלאה, את תראי",
הוא לא מספיק לדבר על זמן, והיא כבר משתגעת. חושבת אולי, הוא
בכלל מסיפור אחר. "לצערי, אנחנו
בסיפור הזה יחד" היא אומרת ואט אט העיניים שלה מאדימות.
"הבעיה שלך, אליס, זה שלקחת את כל העניין הזה של ארץ הפלאות ,
רמה אחת יותר מדי קדימה.
הסמים האלו ידפקו לך את המוח", הוא יודע על מה הוא מדבר. בזמן
שהיא ישבה עם הזחל ההוא על
הפטרייה והם סיימו לפחות חמישה טעמים ו4 גחלים , הוא טעם יותר
מהעולם הזה, הוא ידע מה באמת היא
"אוכלת" שם על אותה הפטרייה.
הוא ידע  הכל, גם שהחתול המחייך, זה הכל שטויות, ברגע שהטריפים
יוצאים לך מהגוף גם הוא הופך
לסתם עוד חתול רחוב שחור ופשוט.
"כמה שאתה אוהב להחכים לידי, אתה לא עושה עלי רושם", וכבר דמעה
משתחררת.
" עם הזמן, הם ימחקו לך את המח, אני אומר לך, שום ארץ פלאות,
הכל יירד לטמיון".
והוא שוב מכניס את מושגי הזמן שלו לכל משפט, לכל חור בחיים
שלהם, ועוד שניה היא קמה והולכת.
"אני הולכת אל הזחל, אני לא יכולה לסבול את זה יותר", היא קמה
, מיישרת את הסינר הלבן ומתחילה לפסוע.
הוא מקפץ אליה , מביט בשעון "עד ארבע תחזרי, זה זמן מסיבת תה".

"לי, לא אכפת, המסיבות תה האלו מטורפות לגמרי, אני לא מסכימה
אפילו לרגע לשבת ליד שולחן
שמנסה להפר מוסכמות בכך שהוא מקיים אותן, ועוד בארבע בדיוק!
הצחקת אותי".
הוא לא היה בטוח על מה היא מדברת, אבל ידע שתחזור.
השמש שקעה, ניתן היה לראות חתול שחור פוסע מאחורי פטרייה עגולה
ועיגולי עשן של זחל מעשן מתמרים מעליה.
היא סיימה את שלה להיום. חזרה אל מאורת אהובה. ארנב ממהר ואליס
, עדיין מנסים למצוא את מקומם.
מתבגרת ומתנסה , מול ארנב קטן ממהר, תמיד עם העין על
השעון.ושוב מחר, יעיר אותה בזמן שלו, והיא תמרר לו בבכי
על כמה שעצובים הם חייה פה.