בצל המלחמה

הוא התקשר אלי ושאל אם אני באה איתו לאטום חדרים בשביל זקנים.
לא שבאמת האמנתי שתפרוץ מלחמה, וגם היה לי מבחן ע-נ-ק-י
במתמטיקה ביום למחרת , אבל אמרתי שיהיה. כבר הרבה זמן שלא יצא
לי להתנדב. שכחתי כבר את ההרגשה הטובה הזו שנותרת לך בלב אחרי
שאתה עושה משהו אחר חוץ משביל עצמך. האמת שגם לאטום מקלט עם
רועי, נראה לי כמו חוויה. לא משנה שבסוף נתנו לנו לאטום איזה
מקלט ברחוב שקמה, שאף אחד גם ככה לא היה נכנס אליו, וגם אם
תפרוץ כאן מלחמה, לא הייתי מציעה לאף אחד לכנס לאותו המקלט.
לא רק  שהוא נראה לי כאילו עוד רגע התקרה עומדת ליפול, גם
ההוא, העיראקי המשוגע מהמועצה הוציא אותנו משם עוד לפני
שסיימנו לאטום אותו. אז ככה או ככה , ההתנדבות שלנו הייתה שווה
לתחת. פתאום הוא התחיל לצעוק כמו משוגע שאנחנו צריכים לצאת
מהמקלט מהר, ושזהו "סיימתם להיום" הוא אמר. רועי לא הבין בגרוש
מה פתאום הוא נותן לנו לעבוד שעה וחצי ואחרי זה מוציא אותנו,
כאילו כלום! אני ידעתי שזה בגלל שהוא תפס אותנו מתנשקים באמצע
העבודה, הוא חשב שאנחנו לא רציניים. אבל רועי אמר שהוא בכלל לא
ראה אותנו, וכל הזמן צחק על העיראקי הזה, שהוא משת"פ של סאדאם
או משהו. כשישבנו במקלט ההוא, פתאום עלו לי כל הזכרונות ממלחמת
המפרץ, וכמה שממזמן זה היה . אף אחד לא היה במקלט הישן ההוא
מאז, חוץ מאולי הלהקה הרוסית הזו מהבית ספר שלנו. היה שם פוסטר
של קייט מוס שנראתה שם ממש ילדה ועוד כל מיני תמונות של אנשים
שאפילו ההורים שלי כבר לא היו זוכרים מי הם .  המוקד ביישוב
ניסה את האזעקה היישובית, רק למקרה שיצטרכו להפעיל אותה,
והאוויר בחוץ היה צהוב, כאילו השמיים מכינים עצמם למלחמה. האמת
היא, שבכלל לא הייתה הרגשה של מלחמה, הייתי די שקועה בעצמי
וברועי באותה תקופה. מנסה להבין מה קורה בינינו. תמיד הקשר
שלנו היה בתנודה מתמדת, חסר הגדרה. ולי זה לא הפריע, כי היה לי
טוב איתו. עשה לי טוב לחתוך לו רצועות עבות של מסקנטייפ ומדי
פעם, כל עשר חתיכות בערך לקבל נשיקה. הוא, כבר התחיל להמאס לו,
ויכולתי להבין. כי כמה כבר אפשר לספוג מבחורה שלא יודעת מה היא
רוצה מעצמה, והמלחמה הזו רק הייתה תקועה באמצע הכל .

עכשיו, חמש שנים אחרי, אני מבינה כמה הפסדתי כשלא שמרתי את
רועי קרוב אלי.
הוא התקשר אלי ושאל אם אני באה איתו לאטום חדרים בשביל זקנים .
לא שבאמת האמנתי שתפרוץ מלחמה, וגם היתה לי עבודת סוף סמסטר
ענקית להגיש למחר, אבל אמרתי שיהיה. כבר הרבה זמן שלא יצא לי
להתנדב, ואת האמת, גם רציתי לראות אותו.  שכחתי כבר את ההרגשה
הטובה הזו שנותרת לך בלב אחרי שאתה עושה משהו אחר חוץ משביל
עצמך, וגם לא התכונתי להרגיש אותה, הפעם באתי נטו בשביל עצמי,
בשבילו. נכנסנו לאותו מקלט, ברחוב שקמה, וכל הפוסטרים מהלחמה
שעברה עוד היו תלויים שם. רק העיראקי ההוא מהמועצה התחלף.
לקייט מוס כבר לא ממש נשאר צוואר על הקיר, והאוויר בחוץ שוב
הכניס את עצמו למצב כוננות מלאה. עד עכשיו , הקשר בינינו היה
די אפאתי. ודווקא לי זה מאוד הפריע. אבל באותה שניה היה לי טוב
איתו. עשה לי טוב לחתוך לו רצועות עבות של מסקנטיים ומדי פעם,
לקוות לקבל נשיקה, כמו אז. אבל הוא  הוא, כבר מזמן נמאס לו,
ויכולתי להבין. כי כמה כבר אפשר לספוג  מבחורה שלא יודעת מה
היא רוצה מעצמה. והמלחמה הזו, לא רציתי שתגמר. הבנתי שיותר הוא
כבר לא יהיה שם, לפחות עד המלחמה הבאה .