האשה הזקנה יוצאת בטרם שחר מדלתו האחורית של הבית אל החצר.
מסביב לרגליה עולה אד קר מהכפור המכסה את גבעולי העשב. מרוחק
מאוד וצלול באויר השקט של הבוקר עולה צליל העפר הנגרס תחת
גלגלי רכב. היא פוסעת ברגלים יחפות על העשב הקפוא והמת והוא
נשבר כזכוכית ופוצע את רגליה, פותח מחדש פצעים שטרם הגלידו.
בקרקורים רמים מתקבצות התרנגולות סביבה והיא מוציאה קערת
פלסטיק ומשליכה אליהן גרגרים בפיזור נפש. היא אינה מביטה אל
האופק מעבר לגדר הקורות הנמוכה ולאחו הירוק המשתרע עד שורשי
ההר. רגליה כואבות מהזקנה ומהקור והיא מרגישה את הדם בעורקיה
זורם איטי יותר, סמיך. בשקט של האור המועט היא מדמה לשמוע  רחש
של התקבצות באוויר. משהו עומד להתרחש.



הטנדר מטלטל אותם היטב ומקיש אותם זה בזה כמו קוביות משחק.
הפועל הרוסי פולט קללה ומעגן את עצמו בפיתול של ידו דרך חגורת
הבטיחות. שניהם לבושים בגדים חמים מזדמנים ודובון גדול דהוי
ומרובב. הדרך ההררית מטפסת מעלה וחוסמת את האופק והחצץ חורק
תחת הגלגלים הכבדים. החום של גופותיהם מצטבר לבן על החלונות
וחוסם את הראיה. הפועל הערבי, הנהג, משלב להילוך ופותח את
החלון. מעבר לעליה הבאה נגלה ההר לעיניהם: מתנשא. נוקשה. הפועל
הרוסי מסתכל בו בחשש "זה מאוד גבוה, זה"
הפועל הערבי מושך בכתפיו. הם מתקרבים לבית בצל ההר.



הזקנה חוזרת אל הבית ומפנה את גבה אל ההר. עוברת בשקט כמו
נשימה עצורה על פני דלתות החדרים הסגורות. אלו הן השעות שלה -
השקט, התרנגולות, האוויר הדומם. היא משתדלת שלא להרעיש כאילו
הייתה הדממה לחש קסמים שיבטיח את השקט שלה. שלא יתעורר. הפחד
שהיה טמון בקירות הבית מתחיל לזחול ממחבואו הלילי ולאפוף אותה.
התחושה מבשרת הרעות שבה ומאגפת אותה, ממתינה לרגע הנכון כדי
להכות. היא פותחת את דלת חדרו של הנער ומביטה בו באור המועט
שזורם סביב גזרתה. הנער ישן, עיניו העצומות מתרוצצות בחלומו.



הנער חולם על ההר. בחלומו הוא מטפס אל פסגת ההר ומושלך למטה,
מרגיש את שיחי האברש מכים בפניו באורח מוכר. רק הריח שונה. הוא
הכיר רק את הריח החלוד והאדום, ריח דמו שלו. בחלומו יש
לשריטותיו את ריחם של הענפים: ירוק, פראי, מתוק. הוא מאושר.



הפועל הערבי מצית סיגריה ומעיף מבט אל התריסים המוגפים של
הבית. הם הקדימו, אבל עוד מעט יוסטו הוילונות והבעל בית יצא
החוצה. הם היו אמורים לעבוד היום בבניין אבל הוא ביקש אותם
לבוא לקחת אותו ואת הילד על ההר, בשביל להתפלל. הוא מביט בשעון
ויוצא מהטנדר עם המחצלת הדקה שהביא עמו, פרס אותה על הארץ,
וכרע על ברכיו בכיוון ההר. אין אלוהים מבלעדי אללה, בכול מקום
ומקום.
הפועל הרוסי נרעד ומביט שוב אל ההר המכוסה יער אורנים דליל שלא
מצליח לכסות קרחות גדולות בבשר האדמה, נזכר באגדות הקסמים
שספרה לו אמו, לפני שנים.



האם שומעת קולות תנועה מן החדר האמצעי וממהרת להיכנס לחדרו של
בנה ולהגיף את הדלת. בשרה סומר והיא מחככת את זרועותיה בידים
רועדות. אין צורך לדאוג. היום לא יהיה נורא יותר מאילו שקדמו
לו. היא מתיישבת על מיטתו של הנער ונוגעת בשערו. היא זוכרת איך
בא אליה בזקנתה הילד הזה, בוקע את קליפת גופה האפור והקמוט ואת
חומת חוסר האמון שלה על שגופה מסוגל עדיין לחוסר אנוכיות כזה-
לחסר מעצמה ואז לראות את החומר שקרצת מבשרך מהלך ונושם.    
היא מעירה אותו.



דלת הבית נפתחת והפועל הרוסי יוצא מהרכב ופותח את הדלת
האחורית, מנופף בידו אל הנער. הגבר מטפס ומתיישב באנחה כבדה,
מניח רובה ממורט בין רגליו. הנער מטפס אחריו ויושב קרוב למעבר
בין המושבים. הפועל הערבי מחייך אליו, הם מחבבים את הילד.
הטנדר נעתק ממקומו ומתחיל להתקדם לכיוון רגלי ההר. הנער נזכר
בחלומו ונרעד. ההר במציאות נמוך מזה שבחלומו אבל מאיים יותר.
הוא מציץ בצדודיתו של האב.



האב בוכה. דמעות זולגות מאחורי גלגלי עיניו, בפנים. מלטפות את
שרירי הפנים מאחורי השפתיים החתומות, זולגות הישר לגרונו.
כשהוא פותח את פיו לדבר יש ללשונו טעם של ים. מלוח, מתכתי. הוא
נשך את לשונו.
הוא מבקש מהם להישאר ולחכות לו. הוא יחזור בקרוב. בתא המטען יש
שמיכות ומזון שהכין מבעוד מועד. הם יחכו לו עד שיבוא ואחר כך
ייקחו אותו חזרה אל הבית.



האם הזקנה עומדת ומביטה בהר. רגליה כואבות מן העמידה הממושכת.
כבר ערב, עברו שעות מאז עזבו את הבית ועדיין שורה עליה ההרגשה
מבשרת הרעות שאחזה בה בבוקר. בנקודה מרוחקת קרוב לפסגה התרוממו
ציפורים מוחרדות ממעבה העצים והתיישבו שוב.

 
האב ובנו מטפסים במדרון התלול לפסגה. בקרחת יער, מוקפת במעגל
עצים ניצבת אבן גדולה, קדמונית, עצם מעצמי ההר, שבקעה יחד אתו
כאשר התרוממו ההרים מן הים ופילחו את השמים. מבעד לענפים
מבצבצים שמים אפורים כמתכת, וכאשר נפתחת הדרך והם מגיעים למרחב
פתוח, נמתחים השמים מאופק עד אופק ואוטמים את האדמה.
הם מתקרבים לאבן העגולה. צלילה של דריכת הרובה מהדהד בשקט
שאופף את האבן.



ממקומם במרגלות ההר הם שומעים את הד הירייה ומזנקים ממקומם.
ירייה שנייה נשמעת וענן אפל של ציפורים מתרומם וחג.
הפועלים מביטים זה בזה, מבוהלים.
"בוא למשטרה! חייבים ללכת להביא..." הפועל הרוסי מחווה בידיו
מחוות חסרות אונים, מנגב אותן שוב ושוב בדובון המרופט.
הפועל הערבי, פניו קפואות, מבוהלות, מביט אל פסגת ההר. "לא,
לא! אתה משוגע? יחשבו זה אנחנו עשינו! בוא נלך מפה עכשיו!"
הוא נכנס אל הטנדר ומתניע והפועל הרוסי מזנק לתוך האוטו ותופס
בידו. "לא, אנחנו אמרו לנו מחכים אז מחכים. דה?" תחת לחץ ידו
ומבטו של הרוסי מרפה הפועל הערבי את ידיו על ההגה. הם שוקעים
במושבם וממתינים, עיניהם חוזרות ללא הרף ומבלי משים אל השביל
המטפס במעלה ההר.



האם יוצאת להאכיל את התרגולות בטרם שחר. השמים כחולים וריקים
והכפור נח כטל על ענפי העצים. היא מביטה אל ההר זמן ארוך עד
שעיניה דמעות מן הרוח היבשה המטלטלת את הענפים, מתיזה טיפות
מים קפואות שפוגעות בגבה. צליל נוסף מתערב בצליל הרוח, חורק,
צליל גלגלים על חצץ, מתקרב. היא רצה לקדמת הבית,  ודמעות יבשות
זולגות במורד ערוצי לחייה.