האוטובוס  קפץ. ראשו נחבט בחלון והוא נזרק מתוך הנמנום ששקע בו
בדיוק בזמן כדי לראות שהגיע הזמן לרדת ולפלס את דרכו בין מעילי
החורף מדיפים ריח נפטלין. האוטובוס נסע, אפוף באד, והשאיר אותו
על המדרכה בגשם, ממצמץ כדי לסלק את הטיפות מעיניו. עובר
במהירות ברחובות מרוצפי האבנים הוא אינו מרים את ראשו, מזהה
לפי סימנים קטנים מתי הגיע לסוף הסמטה המקורה ויצא אל הרחבה
שלפני הבית שבו היה ילד. הוא מביט. בחלון החשוך של חדרו הישן
משתקפת בבואתו ההמומה. התמונה בראשו מנסה לשווא להלביש את עצמה
על המציאות כמו זקנה המנסה להעלות על עצמה שמלת נשף מצהיבה
מימי נערותה.
האם תמיד החלונות היו כל כך קטנים? הצבע  של המשקופים לא היה
הצבע הנכון. הזמן היה כאן ועשה עבודה רשלנית.
הלאה במעלה המדרגות. גוש מוכר נעקר ממעמקי הזיכרון ונתקע
בגרונו בדרך למעלה. קיבתו התחילה לפרכס בעצבנות. הוא עצר,
מתנשף, שלוש מדרגות מהסוף. מדבר אל עצמו, אל גופו, מרגיע.
"זה לא יכול להיות כל כך נורא. להירגע. לנשום עמוק. לא להקיא.
יהיה בסדר, נבוא נגיד יפה שלום, נאכל עוגיות ונשתה פטל בסודה
ונלך. חייבים לעשות את זה."
גופו בשלו. שלושת המדרגות הבאות דורשות ממנו שליטה מוחלטת,
רגליו רועדות. שירה אמרה לו להתקשר אבל הוא לא היה מסוגל. "דבר
כזה לא עושים בטלפון. לא דיברתי אתם כבר יותר מעשר שנים. אני
חייב לנסוע לשם בעצמי." למה? למה לא התקשרת? בטוח המספר נמצא
איפה שהוא. בדפי זהב או משהו. למה לא ביקשת ממנה שתבוא אתך?
היא כל כך רגועה. היא הייתה מדביקה אותי בשלווה שלה ואני הייתי
עולה את המדרגות שתים שתים ביחד כמו שלא העזתי לעשות אף פעם
כשהייתי קטן, פותח את הדלת לרווחה ומכריז 'שלום אבא ואמא. זה
אני, הבן שלכם! סלחתי על הכול והבאתי איתי משהי שאני רוצה
שתכירו."  אולי אני מפחד שלא אוכל להגיד להם שסלחתי. אולי לא
סלחתי בכלל.

סוף המדרגות. מולו - דלת העץ הכבדה. הוא יכול להבחין במקום בו
נחשף העץ מהשריטות של הכלבה, מלבין. פתאום הפך מודע לשקט. אין
נביחות, שום כפות ארוכות ציפורנים רצות על האבן כדי להניח את
עצמן על חזהו. אולי היא מתה. המחשבה הכתה בו והוא חזר כמה
צעדים לאחור. כמה שנים עוד נשארו לה? שש אולי שמונה. היא מתה.
הוא חזר אל החצר הפנימית, מבחין עכשיו בשכבה של ירוקת על
השריטות הישנות. הוא התנשם חדות והמכה בצד ראשו מחלון האוטובוס
התחילה לכאוב. הוא רואה עכשיו את המלונה מונחת על צידה, עטופה
בשמיכה הישנה. הוא שמח פתאום שיש לו חתול. לחתולים יש תשע
נשמות.
הדלת. קורים קרים נקרשים בתחתית בטנו. הוא מרים את היד לנקישה
אבל היא כל כך רועדת שהוא מוריד אותה ומרים את היד השניה
במהירות, כתחליף. צלילי הנקישה שלו נשמעים מוזרים לאוזניו בתוך
השקט והוא מפחיד את עצמו כמו שהיה עושה פעם: "אולי אין אף אחד
בבית. אולי הם נסעו והשאירו אותי לבד בחוץ. אולי הם בכלל לא
אנשים אלא יצורים חוטפי גופות שאכלו את אמא ואבא..." והדלת
הייתה נפתחת.
היא לא נפתחה. הוא דפק שוב, בהלה חדשה תוקפת אותו. הוא דופק
שוב, ער לפתע לצליל ריק וחלול מאחורי הנקישה.        
הגוש בגרונו צונח אל הבטן, שולח בו גלים של פאניקה. הוא נאחז
בתחושה כמו טובע, מאזן את עצמו על הרגש. הוא נאחז בתחושה כבקרש
הצלה. מחכה לזרם העז והמשתלח של הפחד שיטהר את הבלבול. הוא לא
רוצה לחשוב. באופן אוטומטי נשלחת יד במחשבתו למפתח התלוי על
צווארו בשרוך.
הוא זוכר שיש מפתח על מסמר מאחורי החלון של החדר שלו. הוא מרים
את ידו, מופתע מהקלות שבה הוא מגיע אליו. פעם החלון היה הרבה
יותר גבוה. כשהוא מכניס את ידו בין הסורגים היא רועדת. כמו
לצעוד בעיניים עצומות מעבר לפינה או להושיט את היד מתחת למיטה,
בחושך, כשכל מיני יצורים אפלים מתקבצים באפלה לצד גרביים
אבודות ועטיפות שוקולד, ממתינים לידים קטנות וחסרות זהירות.
המפתח שם. אין מפלצות. הוא לוקח אותו בזהירות. המפתח חלוד
וחורק בנעול כמה פעמים עד שהדלת נפתחת. האוויר בתוך הבית קר
ומעופש. הוא מושיט את היד בחושך למתג בצד שמאל של הדלת. במקומו
פעור חור בקיר וממנו משתרבבים חוטי חשמל חשופים, אין חשמל.
"אמא? אבא? מישהו בבית?" אף-אחד. הגוש השתחרר ונורה מבטנו הישר
לתוך עיניו. מטפטף החוצה. אין אף אחד בבית. הוא עובר בכול
החדרים. פותח את התריסים ומכניס את האור הקר של הבוקר החורפי
לתוך חדרים ריקים. הבית היה נטוש. הרהיטים נעלמו. לא היה בו
איש. הוא שוטט בן החדרים, קהה ונואש. הגוש התכווץ, סוחט עוד גל
של לחות לתוך עיניו. "אמא?" המטבח היה ריק, ניירות מצהיבים
מתגלגלים על הרצפה וריח שתן חריף של חתולים.

הוא ידע  בברור שלא יוכל למצוא אותם עוד. הם נעלמו כמו טיפה של
מים לתוך ים גדול. הלכו לאיבוד כמו העטים, הגרביים והילדים
האבודים. הוא גישש את דרכו לחדרו הריק והמטונף שגם בו ניכרו
סימני שיניו המשסעות של הזמן, והתיישב על הרצפה. הוא נזכר איך
היה שוכב בלילות כשהשמיכה משוכה מעל לראשו ושומע את הצעקות
מהחדר הסמוך. הוא היה מניח את ידו על צווארו וחש את הקנה הגמיש
שמתחת לעור, ממשש את פיקתו עד שכאב מזדחל במעלה גרונו. והוא
מנסה לשחזר את הנאמר על פי המילים המעטות שהצליח לשמוע ועל פי
הנקודה שבה הוחנקו.

מילים חנוקות עלו ושקעו מאחורי ראשו והוא המשיך לשבת על הרצפה
הקרה בחדר שהיה חדרו, בבית שבו היה ילד שאיחר לחזור הביתה,
ומצא אותו נעול וריק.