מוקדש לנועה, שהכניסה לראשי כמה מן המשפטים פה, ומוקדש באהבה
לכל ההפקה שלי, בייחוד לעומר..  שלולא המשחק המדהים שלו הוא לא
היה מביא אותי להרגשה כזאת בתור הדמות שלי במחזה..

אני עומדת מול המראה, לבושה בתחתונים שחורים קטנים.
האיפור מרוח כולו, הפנים מלאות בכתמים שחורים של דמעות
מעורבבות עם העיפרון השחור  שהיה בעיניי.
השפתיים שלי, נפוחות, אדומות ופצועות.
מעבירה את ידיי על בטני, שרוטה כולה.
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות, את הגוש הגדול שחונק את
גרוני.
אני נופלת על הרצפה.
שבורה.
בוכה.
בוכה כל כך חזק, צורחת בכל הכוח. אני שונאת אותך, שונאת.
איך כל פעם אתה מביא אותי לדרגת קיום כל כך נמוכה?
במשחקים האלה, משחק בי כמו הייתי בובת מרינטה, נתונה לחסדיך.

אני באה אליך, כמו תמיד. מלאה באהבה.
אתה מושיב אותי על הספה הישנה בסלון שלך, אותה אני מכירה כל כך
טוב, כל קפל, כל כתם.

טיפות הגשם מטפטפות על החלון ברעשים עמומים, רעם נשמע מרחוק,
אני מצטמררת.

אתה משכר אותי, לאט  לאט, לוחש מילות אהבה ותשוקה לאוזניי,
ואני מחייכת, נופלת במשחקים שלך, משחקים של ילדים.
מרגישה איך ליבי לאט לאט עוזב את גופי ונופל לרגליך, ואיני
יכולה לעשות דבר כדי להחזירו אליי.
לא משנה כמה אנסה להגיע אליו הוא יעלם, יתאדה בין אצבעותיי.

החושים שלי הופכים יותר ויותר מטושטשים טיפות הגשם כבר כמעט
ואינן נשמעות, רק הרעמים מתקרבים יותר ויותר.

אתה נוגע בי, דיי אני לוחשת ולא מתכוונת.
אתה מפשיט אותי, בשאריות חושיי שעוד נשארו צלולים אני מנסה
לעצור אותך.
דיי הסכמנו שדיי, לא נכנעים לזה, אני לא רוצה.
לא אכפת לך, אתה מוריד את החולצה בכוח.
הרעמים מתקרבים, הופכים את האוירה המלחיצה הסטטית הזאת לאוירה
מפחידה.

דיי, אסף, תפסיק.
אני אומרת בקול חנוק, בין נשיקה לנשיקה.
אתה נושך את שפתיי, מלמל שאשתוק.
אני מנסה להיאבק עוד קצת, שאני מרגישה את ציפורניך ננעצות בעור
בטני בדרך אל חזי.
אני נכנעת.
אני יודעת שתנצח בכל מקרה.
אני שוכבת על הרצפה בסלון שלך, גונחת מבכי, לא מהנאה.
הפנים שלי רטובות, דמעות, מהנשיקות הרטובות שלך.
אתה מעליי, צועק, הרעמים נכסו לסלון שלך, קוראים ונשברים
מעלינו.

אני עוצמת עיניים.
אתה גומר, קם .
זורק עליי את הבגדים שלי שנשארו בידך לאורך כל החצי שעה
האחרונה. הולך להתקלח.

אני נכנסת למכונית. מרגישה כמו ילדה בת 14, שנופלת למשחקים של
הבן הכי חתיך בחבורה, משחקים מניפולטיביים בהן ההתנגדות נמסה
באש הלהט והחושים של הילדים הקטנים האלה, שלמרות גילם הרגשות
האלה, הם לא יודעים איך זה אמור להרגיש. ככה אני, נופלת
לחסדיו.

נוסעת במכונית, בגשם, הלילה מתחיל להתבהר.
מבטיחה לעצמי בפעם האלף שזהו, יותר אני לא באה אליו.

הפעם אני מתבגרת.