נהנתי מכל רגע. כאילו לפעמים זה קצת עצבן- כי שכולם התחילו
לשיר כמו בכיתה א' הרגשתי די נבוך, אבל גם הבן אדם הכי אדיש
שקיים היה מרגיש נבוך אילו היה במקומי. אבל מה יכול להיות רע
בזה שמישהי אוהבת אותך. שמישהי רוצה להיות איתך, רק איתך,
שחולמת עליך בלילות וכותבת עלייך שירים וגם אני חיבבתי אותה זה
לא שלא, פשוט רק בתור ידידה חמודה שלצדי שצריך וגם שפחות.
אני לא הייתי מהילדים האלו, התייחסתי אליה טוב. גם בגלל שלא
רציתי שהיא תפסיק לאהוב אותי כל כך מהר, כי אף פעם אף אחת לא
אהבה אותי אבל גם בגלל שהיה חבל שהיא סתם תפגע. התעלמתי
מהעובדה שאני יודע מה היא מרגישה כלפי כך היה הרבה יותר טוב.
לא הייתי צריך לומר לה את האמת, לא לפגוע בה ולא להשלות אותה,
לא שידעתי מה בדיוק להגיד.
הכל התחיל ששמעתי את השמועה. זה היה בטיול בצופים אליו הלכתי
יחד עם כל החבר'ה בשכבה. היא לא הייתה בצופים, היא גם לא הייתה
בשכבה- אותה הכרתי בכלל במסיבה של חבר שלי. היא חברה טובה של
ידידה הכי טובה של חבר שלי. ומאז התחלנו להסתובב יחד; מן חבורה
שכזאת; אני והיא והחבר שלי נדב יחד עם החברה שלה ליאור ועוד
אחת יעל ועוד אחד אמיר.
ובלילה, יש את שיחת הנפש של לפני השינה. כולם לובשים את הבגדים
הכי חמים שלהם וכבר כמעט העיניים נעצמות אבל זה זמן שיחת הנפש
הכי טוב שיש. כולם כבר מסטולים מהלילה השחור ומהמסלול הליכה
האינסופי שהיה. מכל האוכל שאכלנו ומהתחושה שהמיטה (אם יש כזאת)
בכלל לא נוחה כי היא לא בחדר הסגור ולא בבית החמים ושקופאות לי
אפילו ה......, טוב, קצות האצבעות, הקשבתי לחבר שלי שאמר לי
לתוך הדממה "אתה יודע שהיא דלוקה עלייך."
ואני הסמקתי. אומרים שבנים לא מדברים על נושאים כאלו. כל אחד
אמור לחיות בעולמו הסודי, בדרכו, וגם אני, את האמת, העדפתי לא
לדבר על הנושאים האלו. אני לא יודע למה אבל הבטן הייתה המקום
הכי טוב שבדברים בו יהיו. הכי בטוח, הכי נעים, הכי רך ושמור.
"מאיפה הבאת את השטות הזאת?" שאלתי עם חיוך ענקי מתכחש למה
שבעצם איכשהו כבר ידעתי.
"מה אתה עיוור? אתה לא רואה?"
אני העדפתי לא להעריך את השיחה. שתקתי. אולי אם חושבים על זה
באמת רואים. אולי בעצם לא. הייתי מבולבל וכך גם קמתי למחרת
בוקר אך הנושא לא עלה יותר בשיחות.
עד שהצלחתי להתרגל לרעיון לקח מעט זמן. הייתי איתה ממש הרבה
ונהנתי מהשיחות שבינינו. היינו יושבים צמוד (לא ממש פיזית יותר
במובן של היינו יחד) ואם מישהו היה עובר היה יכול לנחש 'הם
חברים'. ולי זה לא הפריע, פשוט אהבתי להיות איתה אז בגלל מה
שאחרים חושבים- אפסיק? ואז שמתי לב לרמזים ששלחה ומאלה
שהתחמקה; חיוך עם סומק על הלחיים, עוד הערה וצחקוק- כמו שתמיד
הבנות עושות.
יום אחד נפגשנו בחבורה גדולה של ילדים. חברים שלי וגם כאלו
שפחות וחברות שלה וגם כאלו שכלל לא. ושיבשנו יחד, לבד, והחלפנו
חוויות על שיעורי הפיזיקה ה"מרתקים" הם התחילו לשיר את אחד
השירים שהכרתי מהגן. "שירי ואלעד לנצח שתי נשיקות במצח...."
היא פחדה להביט בי, כולה אדומה, מחויכת בצניעות- אהבתי את
החיוך שלה ואז רק הנדתי בראש. אישרתי את השיר ולא הייתי צריך
יותר לומר כלום. היא כמוני התחמקה, היא סך הכל דלוקה עליי- אז
מה?!
המשכנו לדבר על הכל. על הכל זאת אומרת מגרביים ועד לצופים ועל
חברים ועל הלימודים הכל חוץ מהנושא העיקרי עליו היא בטוח חשבה.
אני חשבתי עליו. ניסיתי שלא אבל גם לא רציתי להפסיק ליהנות
מהספק שהיא אוהבת אותי. ידידה שלי, החברה שלה, אמרה פעם משפט
די מוזר. "אתם מדברים על זה אבל בעקיפין." ושתקה.
זה לא שלא ניסו להוציא ממני מה אני מרגיש. אני לא חושב שהיא
שלחה את החברים שלי, את החברות שלה, הם התערבו לבד. "מה אתה
חושב?" שאלו. והבטן התחילה אז להתערבב בתוכי בעצם מה אני מרגיש
כלל לא ידעתי. היא הייתה חמודה ולא רציתי להרוס אף לו את הדבר
הקטן שיש בינינו.
וגם שיום אחד היא אמרה לי, כן יום אחד היא פתאום שלפה לה
מהשרוול את המשפט הזה "אני אוהבת אותך". וגם אחרי זה התנהגנו
כאילו כלום לא קרה.
נהנתי מכל רגע. כאילו לפעמים זה קצת עצבן- כי שכולם התחילו
לשיר כמו בכיתה א' הרגשתי די נבוך, אבל גם הבן אדם הכי אדיש
שקיים היה מרגיש נבוך אילו היה במקומי. אבל מה יכול להיות רע
בזה שמישהי אוהבת אותך. שמישהי רוצה להיות איתך, רק איתך,
שחולמת עליך בלילות וכותבת עלייך שירים וגם אני חיבבתי אותה זה
לא שלא, פשוט רק בתור ידידה חמודה שלצדי שצריך וגם שפחות.
וכולם כבר התחילו להקים סביבנו משפחה. חלק אולי חשבו שאנחנו
יותר מסתם ידידים, אני ידעתי שאנחנו לא יותר מזה. וגם היא
ידעה. אני ראיתי בעיניים שלה את הציפיות שהביטה בי אך היא לא
ותבכינה. היא התעלמה מהרגשות האלו, כך יכלנו להיות יחד.
ונסעתי. ככה אחרי כמה חודשים שהכרנו יצאתי לחופשה משפחתית
בחו"ל. לא בדיוק יצא לי אפילו לומר לה שאני נוסע, לא פרסמתי את
זה שבועות מראש, לא חשבתי שיעניין אותה. ואז היא נעלמה לתקופה
קצרה, הייתה הרבה עם חברות אחרות ולא הספקתי להגיד לה "אני טס"
.
ואז שם, שישבתי במלון עם אחי הגדול בחדר על המיטה הענקית, שלא
כמו בטיול עם הצופים היא הייתה דווקא ממש נוחה, שירי עלתה לי
בראש.
וגם למחרת, שהלכתי בסמטאות הכפר הקטן אליו טיילנו, ואחי צילם
אותי אוכל שזיף אדמדם לפתע רציתי שהיא תהיה לצידי והתיירים
היפנים יצלמו אותנו ויגידו "הם חברים."
לא רציתי להרוס כלום בינינו. ושראיתי אותה אחרי שחזרתי רציתי
לרוץ ולחבקה, אך לא היה לי את האומץ לגשת. היא נפנפה לי לשלום
והתיישבה לידי כרגיל וחייכה בצניעות ואם יש לה שמיעה חדה אולי
אף הבחינה בפעימות לבי שהתחזקו.
ושמרתי את הכל בבטן. למי כבר יכלתי לספר? העדפתי לוותר על
שיתוף חברי גם לא הייתי בטוח. וששוב חבריה לא ויתרו ושאלו מה
אני מרגיש אמרתי "לא יודע" אולי זה היה כי פחדתי. נהנתי שאני
לא צריך להתאמץ ולהחליט, אך איפה שהוא רציתי יותר.
ובטיול של הצופים גם הפעם, אחרי שמסלול הארוך והחם. ישבתי על
השק שניה קפוא בכל גופי ועברו בי צמרמורות שאחת מידידות שלי
לפתע אמרה "אתה שונה."
"מה?" לא הבנתי אותה "מזאת אומרת?"
"מאז שחזרת מחו"ל" היא אמרה ואני אז הבנתי אני מאוהב בה, בזאת
ששרו עלינו לא מזמן כמו ילדים קטנים שירים והיא פחדה להביט
בעניי.
והיא הייתה שם איכשהו, כל הזמן, בכל מקום. אפילו שהלכנו מבית
ספר ליום פעילות, במקרה זה היה ליד בית ספר שלה ונפגשנו.
ושחזרתי מבית ספר באוטובוס מהחלון אחד לשני אז נפנפנו. מישהו
היה צריך לעשות את הצעד הראשון לא התכוונתי שזה יהיה אני, אבל
מצד שני היא ראתה בי ידיד.
יותר זה לא עצבן. זה שהיא שלחה רמזים חרפן. שלחתי חזרה והיא
התחמקה עד שפעם אחת היינו לבד. לבד לגמרי, כולם נעלמו, חזרנו
ביחד במקרה בטעות ממסיבה באחד הערבים.
אף פעם לא התנשקתי. כאילו חוץ מבאותו הערב שזאת הייתה הפעם
הראשונה ואני גם אז לא יודע איך זה בדיוק קרה. היא הזכירה בחשש
בטעות את זה ששרו עלינו פעם וגיחחה, אחר כך הבינה שזה מביך אז
התחרטה ואני במקום אמרתי "רגע אולי זה אמיתי" והיא הביטה אליי
והעיפה חיוך והסתובבה.
נהנתי מכל רגע. כאילו לפעמים זה קצת עצבן, כי ששכחתי שהיום
לפני שנה נעשינו חברים היא כעסה. אבל החיוך שלה תמיד גרם לי
לזכור את התאריכים החשובים ושלי המיס את ליבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.