כשהלכתי לנהר הגדול, הייתי בטוח שלא אחזור. באותו יום אמא אמרה
לי שמי שמגיע לנהר, הם האנשים שמחפשים את המקורות.
הרגשתי שמישהו צועד מאחוריי. הסתובבתי, ולא ראיתי אף אחד.
הזיות, אמרתי לעצמי. זה כבר סימן לא טוב. כשסובבתי את הראש
חזרה, בכדי להמשיך בדרכי, ראיתי שלט, כמו צץ מתוך האדמה, רקע
צהוב וכיתוב שחור: "סימן לא טוב".
אסור לי לחטט בעבר, אמרתי לעצמי. מישהו מנסה לומר לי שאני מנסה
לכוון את עצמי אל הסוף. לא שיש לי מה להפסיד. את שפיות הדעת
איבדתי בבית הספר היסודי, שיקול הדעת אבד בביה"ס התיכון,
ושיווי המשקל אבד בצבא.
הרבה חברים שלי, וגם כאלה שסתם ראיתי תמונה שלהם בעיתון,
הולכים לחפש מקורות ושורשים אחרי הצבא. מה ימנע מעצמי לחפש את
עצמי במקום אחר? אולי אני נמצא בכלל באנטרטיקה, ורק הדמות שלי
מסתובבת לאמא שלי בין הרגליים? אולי אמא שלי צועקת על הדמות,
ומתרגזת עליה מבלי לכוון טענותיה למישהו שיוכל להשיב לה. מישהו
שנמצא באנטרטיקה.
ובכל זאת, אמא שלי היא זו שגרמה לדמות ללכת לנהר, לחפש את
עצמה. לדעתה, לא צריך לנסוע רחוק כדי להכיר את עצמך, ורק
משוגעים שמחפשים בכוח את המוות, נוסעים לקיבינימאט. תראה, זה
כתוב בעיתון!
כשהגעתי לנהר, פגשתי את הלוויתן הגדול. לא הייתי מופתע, כי
ידידתי משכבר הימים, ימימה, סיפרה לי עליו. היא פגשה אותו
כשביקרה בעיר הימים, והוא הבטיח לבקר אצלנו בנהר. הנה בחלקי
נפל הכבוד.
הלוויתן הגדול ישר ניחש שבאתי לחפש מקורות. "החברה שלי נמצאת
שני מטר מפה", אמר הלוויתן. צחקתי. יש לו חוש הומור. הלוויתן
אמר לי שהוא מתכוון להופיע בערבי סטנד אפ שיתקיימו באילת.
נונסנס, זה הקטע שלו.
ביקשתי ממנו את האמת. הלוויתן אמר שהוא לא יכול להביא לי אותה
על מגש של כסף, ואם אני כל כך רוצה - אז שאקפוץ על הגב שלו,
והוא ייקח אותי אליה.
מה כבר יש לי להפסיד?. את אמא שלי הפסדתי בתיגרות הפה עם
הח'ברה מהיסודי. את הידע וההשכלה שלי הפסדתי בתיגרות המחשבה עם
החננות חמש יחידות פיסיקה-ביולוגיה-טכנולוגיה מדעית בביה"ס
התיכון, ואת הכבוד העצמי הפסדתי בתיגרות הכוח עם מפקדיי בצבא.
מצד שני, מי שנשאר עם כבוד עצמי - נשאר לבד. מי שהפסיד אותו -
נפתח בפניו צוהר לעולם הרווחה.
צללתי עם הלוויתן עמוק אל תוך המים. שלט ענק וכחול קידם את
הפניי: ברוך הבא לעולם האמת. אף אחד לא מת פה, לפחות ככה
הלוויתן אומר.
רק הגענו, וכבר התמנון התחיל לשלוח ידיים. אין מעבר. צריך
לשלם. התשובה לא איחרה לבוא: צ'יזבט.
אמא שלי חשבה שנהר זה שלולית מים גדולה, וכל פעם שהיא פותחת
ברז, היא לוגמת ממימי הנהר שהולך וקטן. "ס'תכל על הכינרת", היא
היתה אומרת לי.
היא בטח תתפלא שפתאום מהברז ייצא זרם של קולות: "אמא, מצאתי את
המקורות!"