פעם, הם נכנסו לויכוח אכזרי ומטופש על בדידות. זה היה באחד
מהערבים האיומים האלו שהיו להם לקראת הסוף והוא הרגיש לראשונה
בחייו את הכוח הממשי שיש למילים שהוא מוציא מהפה ופתאום הוא
ראה איך במילה הוא מכווץ אותה ומשלח אותה בבכי לצד השני של
החדר. היה לו את הכוח והוא אפילו נהנה מזה קצת, לשבור את
המושלמות שלה במילים. רק יותר מאוחר הוא הבין שזה עובד רק על
אנשים שאוהבים אותך.
ואז באותו ויכוח היא אמרה לו משהו שנחרט בו כה עמוק שהוא לא
הצליח להיזכר בו, משהו חשוב, משהו שבכל פעם שחשב עליו הרגיש
סחרחורת, כמו לשחות בים ופתאום להבחין שכבר הרבה זמן הרגליים
שלך לא נוגעות בקרקע.
מאז עברו חמישה חדשים בלעדיה. בבוקר שלאחר אותו ויכוח הוא
התעורר ועוד לפני שפתח את עיניו הוא ידע שהיא איננה. זוהי גם
הסיבה שהוא זכר את הויכוח ההוא. הוא לא היה שונה בהרבה מכל
הויכוחים האחרים שהיו להם, והיו הרבה. אלא שלאחר אותו ויכוח
היא נעלמה והייתה לו הרגשת ודאות מוחלטת שזה היה קשור לאותו
דבר שלא הצליח לזכור.
והיא נעלמה. לא עזבה או הלכה או נפרדה ממנו אלא נעלמה כאילו
התאיידה באוויר הלוהט של אותו קיץ כמו תעתוע שרב.
באותו ערב היא ישבה על הספה, אספה את הרגלים הארוכות שלה
והסיטה את השער מהפנים כדי לתת בו מבט ארוך ולומר לו שהיא
עומדת ללכת לאיבוד.
והצורה שבה היא אמרה את זה, כאילו שסיפרה לו שהיא נוסעת לנתניה
או משהו כזה היא שהפחידה אותו כל כך. לחשוב שהיא יכולה להעלם
לה סתם כך ולהיאבד, הייתה בלתי נתפסת בעיניו, מחרידה, מעין
המחשה של הבדידות המקיפה אותנו מעברים שמאפשרת לבן-אדם נחוש
ומיואש להימוג כמו טיפת מי-גשם אל תוך הים הגדול.
חמישה חדשים לא חשב עליה כלל וחי את חיו כרגיל, מסרב בתוקף
לשים לב שמשהו השתנה. אבל בחלומותיו היא הייתה באיבוד, משחקת
עם המון ילדים שמצאו את דרכם לשם ועם כל הכדורים והעטים
והגרביים שלו.
חמישה חדשים מאוחר יותר, עדיין לא האמין לה. למרות כל ההוכחות.
הוא לא חיפש אותה משום שחשב שמה שאמרה על ללכת לאיבוד היה בעצם
תשוקה שלה להעלם ולא איזה שהיא ראית עתיד, אבל עכשיו, לפתע,
הוא נתקף בכורח נוראי למצוא אותה. הוא עדין לא ידע למה, אבל
חשב שהוא רוצה להוכיח לה שטעתה, שאי אפשר להיאבד כך סתם. הוא
לא הבין אז שהצורך למצוא אותה נבע מגעגועים, ומאהבה.
כשכבר הבין שהוא אוהב אותה היה מאוחר מדי. ועד כמה ששכנע את
עצמו שהוא יצליח למצוא אותה, כך הלכו והתמעטו הסיכויים
הממשיים. אחרי חמישה חדשים כבר לא נשאר דבר מציוני דרך
אפשריים, כמו פירורי הלחם של עמי ותמי, הם פשוט עפו ברוח או
נאכלו.
בהתחלה התקשר אליה לדירה ושלושה ימים לא הייתה תשובה. כשהתקשר
לבית הקפה בו עבדה הסתבר שהמקום נסגר. אף אחד לא שמע עליה.
איפה היא? השאלה החלה לרדוף אותו ברצינות. לא יכול להיות שהיא
פשוט נעלמה בלי להשאיר סימנים.
אחרי שבוע שבו לא הייתה תשובה בדירתה, נסע לשם. הדירה הייתה
ריקה .איפה היא? שנה וחצי היו יחד, הוא ניסה לשווא להיזכר
בשמות חבריה, במקומות מגוריהם, במספרי טלפון. כלום.
כשעוד היו ביחד היא הייתה צוחקת ואומרת שהיא מקנאה ביכולת שלו
לשכוח דברים רק על ידי ההחלטה, היא טענה שהמוח שלה מלא זבל
שהיא לא מצליחה למחוק. ברגע שנפרדו הוא השתדל מאוד למחות
מזיכרונו כל פרט היה קשור אליה. הוא הצליח יפה מאוד.
הוא חזר לכל אותם מקומות בהם היו ביחד, מנסה לצוד אולי את פניה
באקראי ואז החל לשבת בפאב אחד קטן שהיה אהוב עליה מאוד,
העובדים לא זכרו אותה ולא ראו אף אחת שדומה לה כבר הרבה זמן.
בכל אופן ישב שם כל לילה שעות ושתה הרבה והגיע למצב שבו היה
רואה אותה כל הזמן מזווית עינו. הזמן עבר.
ככל שעבר יותר זמן, כך ניטשטשו הסימונים הדקים, כמו חריטה של
סיכה בקרח. והוא הלך והפך מפוחד ונואש יותר ויותר נחוש בדעתו
למוצאה.
הוא לא הבין שמרגע שאדם מניח לעצמו לצלול כאבן בתוך ים של
בדידות, אין דרך למצוא אותו שוב. בעיקר אם הוא לא רוצה
להימצא.
הזמן עבר והוא הרגיש שמשהו גדול וחשוב שהא הופקד עליו לשמרו,
חומק מבין ידיו. והוא לא מצא אותה והכל הלך והתמוסס.
והזמן עבר. |