17.12
בשלוש פתאום היכה בי הרעיון. מה בעצם הבעיה? הרי ננו - רובוטים
נמצאים בשימוש תעשייתי נרחב. כל מה שצריך זה לגנוב דלי של
ננו-רובוטים ומקדד, לפתוח את המקדד ולחבר אותו למחשב...
אאוריקה!
ישבתי בדירה שלי, עטוף חלוק רחצה מעל הטרנינג הישנים, באמצע
הלילה. גיזמו רבצה לידי והפליצה עלי באדישות. חשבתי, כמו תמיד,
על אותה בעייה.
סיגריות.
כשיש קופסה אתה מעשן עד שיש לך כאב ראש, כשאין אתה מת לסיגריה.
אפשר להשתגע. ככה זה, התקופה הזו. אחרי צבא, שוכר דירה, ומחכה
בסבלנות לחברה הכי טובה שלי שתחזור מאוסטרליה...
איזה מזל שאני עובד באבטחה. ולא סתם באבטחה, אני שומר במפעל
הננו-מטלורגי, באיזור התעשיה של באר שבע. כל מה שצריך לעשות
עכשיו זה להגיע לעבודה בזמן לשם שינוי...

22.12
"אורן!"
כמה שאני שונא את הבוס שלי.
"כן, רומן."
"תשמע, לפני יומיים במשמרת שלך, נעלם מיכל של ננו-רובוטים
ואתמול נעלם מקדד מהמשרד."
"כן, אני יודע. ארז כבר דיבר איתי על זה." פעמיים. הקרציה.
"אני יודע, ארז דיבר גם איתי. תראה, נראה לי עדיף שלא תעבוד
במפעל יותר."
"אז מה אני אמור לעשות, רומן?" תפטר אותי, בן זונה. אתה מת
לעשות את זה כבר חודשיים.
"קח לך שבוע שבועיים חופש. דבר איתי. נמצא לך איזה מקום אחר.
אל תדאג, אורן. אני יודע שזו לא תקופה קלה בשבילך."
"תודה בכל אופן, רומן."
"שמור על עצמך."
ניתקתי. תקופה לא קלה בתחת שלי. כל העולם מזבל לי על התקופה
הלא קלה הזו שאני עובר.
למה? מה כל כך רע לי בחיים? אני חייל משוחרר. אני עובד באבטחה.
אני מחזיק דירה. וכלבה. מה כבר כל כך רע?
[חוץ מהבדידות?]
אם לומר את האמת, אולי יש בזה משהו. אפילו אמא שלי, באי-מייל
החודשי שלה מהטיול עם בעלה החדש, טרחה להגיד לי שאני מתנהג כמו
ילד בן 5 עצוב ופגוע.
מאז שאלה עזבה.
[מאז שאלה עזבה אותי.]
היינו שנתיים וחצי ביחד. אחרי חמש שנים שרדפתי אחריה. היא תמיד
הייתה החברה הכי טובה שלי, מעל הכל. ואז, לתקופה קצרה, היא
הייתה הרבה יותר... גיזמו רובצת לידי ונאנחת את האנחה שאני
אינני משמיע.
[האנחה שאני רוצה להשמיע. כמה אני מתגעגע אלייך, אלה...]
כן, הייתי טיפש.
אז אני נאנח, ומוציא סיגריה, וכואב לי הראש, והמקדד המפורק
בוהה בי משולחן העבודה שלי ומבקש בדממה שאסיים כבר.
הננו-רובוטים התגלו כנוחים הרבה יותר לתפעול ממה שציפיתי. כל
מה שהם דרשו היה הזנה של קוד תנועה מסויים, כמו הצבת אטום
מסויים בנקודה מסויימת, ותו לא. המקדד שהיה אמור להזין את קודי
התנועה כבר היה מחובר למחשב, והתוכנה שהרצתי לא עבדה כבר בפעם
החמישית. הוצאתי עוד סיגריה וחזרתי למלחמתי ביאוש.

6.3
אני שומע את גיזמו רובצת על הספה ונוחרת, והנחירות משתלבות
בהרמוניה עם תקתוק מקשי המחשב. הקפה חם ומהביל, וליד המקדד
מונחת חבילת סיגריות פתוחה, ובה סיגריה אחרונה. סיגריה אחרונה
בהחלט, כי יותר אני לא קונה יותר קופסאות.
התוכנה הזו חייבת לעבוד, עבדתי עליה חודשיים וחצי. אני רואה את
מד העבודה שלה, בפינת המסך. שלחתי אותה לחפש באינטרנט מידע על
ניקוטין והפסקת עישון.
יצאה אינטיליגנטית למדי, התוכנה הזו. בניתי אותה על בסיס תוכנת
"רופא-אלקטרוני", שמצאתי בהרד דיסק. לפונקציית הפסיכולוג שלה
היה מנוע חיפוש, אז שלחתי אותה לעבוד. אם התכנות והחישובים שלי
נכונים, בעוד מספר שבועות אני מקווה לעשן סיגריות ללא ניקוטין,
ברגע שפונקצית הגמילה תתחיל לעבוד.
אבל אין לי זמן לשבת ולראות את התוכנה רצה. היום אלה חוזרת סוף
סוף מאוסטרליה, ואני נוסע לאסוף אותה משדה התעופה. כמה חיכיתי
ליום הזה...
אסור לי לפשל הפעם.

7.3
עשן הסיגריות שמכסה את התקרה נוזל אל מחוץ לחלון כמו ערפל
מסומם. אלה שוכבת על המיטה, ישנה, חיוך קטן על פניה. חבילת
הסיגריות שלה מונחת פתוחה על השולחן וסיגריה שלא עושנה מבצבצת
מהמאפרה. המכונה לא עבדה. כשחזרתי הביתה כל האורות בבית היו
כבויים. המכונה הצליחה לשרוף את שלושת הנתיכים שלה לפני ששרפה
גם את הנתיך הראשי של הדירה. באותו רגע כמובן לא היה אכפת לי,
כי החושך כנראה מאוד התאים לתכניות של אלה. אני מביט בה
ומחייך. שיגעון איך היא לא מתעוררת מהתקתוק של המקלדת. רק דבר
אחד עדיין מטריד אותי. הקובץ האחרון בהיסטוריה של מנוע החיפוש
של התוכנה לא היה באינטרנט. התוכנה המחורבנת עברה על כל הדיסק
הקשיח שלי, והקובץ האחרון שהיא קראה היה היומן שלי.
הקובץ הזה. בדקתי גם את המקדד, וברור לחלוטין שהוא פעל. שלא
לדבר על העובדה שרוב האוכל בבית שלי, שני מעילים, כל העפרונות
וחלק מהארון שבתוכו היה דלי הננו-רובוטים נעלמו. ברור שהמכשיר
עשה משהו, אבל מה לעזאזל? ובשביל מה הוא היה צריך את כל הדברים
האלה?
[המון פחמן... תחשוב, אורן! תחשוב!]
והכי גרוע, גיזמו נעלמה. אני מתאר לעצמי שהמכשיר הפחיד אותה
לחלוטין. אני רק לא מבין איך היא הצליחה לצאת מהדירה...
הכלבה המטורללת בטח קפצה מהמרפסת, היא בהחלט מסוגלת, אני גר
קומה ראשונה.
[אני מתגעגע אליה... אבל לפחות עכשיו יש לי את אלה... אסור לך
לפשל שוב, אורן! אל תשכח! לא לעשות שטויות!]

24.3
נראה לי שאני חולה מהסיגריות האלה. הנה אני, אורן טהל, יושב
בביתי ומחכה לחברה שלי שתחזור מהעבודה, וקורא את הדואר שלי כדי
להעביר את הזמן. ומה אני מוצא? אי-מייל מאלה, שבו היא שואלת אם
אני יכול לבוא לאסוף אותה משדה התעופה, כשהיא חוזרת מאוסטרליה.
אני בודק תאריך - אתמול. אתמול אלה ישנה כאן.
והאי-מייל בהחלט הגיע מתא הדואר שלה. מה היא, משוגעת?
והכי גרוע...
בשעה שבה נשלח הדואר הזה, אני הייתי מחובר לאינטרנט, מהמחשב
שלי. ואלה ישנה. על המיטה שלי.
יכול להיות שמישהו עובד עלי? למה?
נראה לי שאני חולה מהסיגריות האלה.

7.4
אוקיי, אני מודה שתמיד רציתי לדעת מה זה Deja-vu, אבל זה
מגוחך. אספתי אותה משדה התעופה. בשר ודם. אלה. אני מסתכל עליה
עכשיו במבט לא מאמין. אותה אלה, בהפרש של חודש בדיוק. ישנה על
המיטה שלי. והקטע הכי מטריד הוא, שבאוטו, בדרך אלי הביתה, אלה
התקשרה אלי ואמרה שהיא עייפה והולכת לישון אצל אמא שלה. "אני
אוהבת אותך," היא אמרה, ואני הסתכלתי עליה ישנה על המושב שלידי
אחרי טיסה של 70 שעות מאוסטרליה, ואמרתי "גם אני אוהב אותך,
יפהפיה..."
לא יאומן. הייתה לי תחושת דז'ה וו כל הערב. זה היה שחזור
מדוייק של הערב לפני חודש, למעט המבט המטומטם שלי והעובדה
שהאורות דלקו. ברגע שהיא נרדמה פירקתי את המקדד. הבנזונה עבד,
בהחלט עבד. כמעט כל החיווט הפנימי היה שרוף.
אני לא רוצה לדמיין אפילו את חשבון החשמל שאני עומד לקבל. הדבר
הבא שעשיתי היה להיכנס לקוד של התוכנה ולחטוף את השוק של חיי.

מסתבר שהתוכנה עבדה במוד ה"פסיכולוג אלקטרוני" שלה, כשהיא שלחה
את הננו-רובוטים לאכול לי את הדירה וליצור...
ליצור מה?
[עוד אלה?]
המון פחמן... ו- 2 מעילים. ואולי עוד דברים, שלא שמתי לב
שנעלמו.
בדקתי גם את רשומות הטיסה. היא הייתה שם.
[זה לא יכול להיות.]
יכול להיות שהננו רובוטים יצרו עוד אלה? ועוד באוסטרליה? זה
יכול בכלל להיות שהם שרדו את כל הדרך לאוסטרליה?
ולמה לעזאזל המכשיר החליט לייצר עוד אלה?

9.11
לא ייאמן איך הכלבה הזו הפסיקה לנחור סוף סוף. אני מדבר,
כמובן, על גיזמו, ולא על אלה שישנה בחדר השני.
קמתי באותו הבוקר לבד, וגיזמו פשוט הייתה שם. וגם המעילים.
והארון נראה שלם לחלוטין. אפילו מחזיק המפתחות של הגדוד,
שחשבתי כבר שאבד לחלוטין, נמצא מתחת לספה בידיה האמונות של
אלה. היא הגיעה מאוחר יותר, ומצאה אותי יושב ומשחק עם גיזמו,
ובאותו רגע באמת שלא היה אכפת לי יותר מדי.
יותר מאוחר, כמובן, עברתי על הקוד של התוכנה 6 פעמים עד שהייתי
משוכנע שהתיאוריה שלי נכונה, בקשר למה שקרה.
אין לי מושג מה התוכנה הזו חשבה לעצמה כשהיא קראה את היומן
שלי, ומה גרם לה לחשוב על ליצור אלה נוספת שלאחר פחות מיומיים
חזרה לעפר שממנו נוצרה.
[אבל יכול להיות...]
יכול להיות שהפנטזיה הזו, של לבגוד באלה עם אלה, היא מה שסידר
לי את הראש סוף סוף, כי הפסקתי לעשות טעויות. היום אנחנו
נשואים כבר חודש, אני ואלה.
אבל אני חושב שאני אף פעם לא אפסיק לחשוב על הלילה ההוא.
אלה תמיד הייתה אומרת שהיא כלבלבה בנפשה, אני מזכיר לעצמי
בחיוך ושומע אותה מתהפכת בחדר השני.
אבל לפעמים, בלילה, כשאני מלטף אותה וחושב על הפסיכולוג
האלקטרוני המטורף שיצרתי, אני מסתכל על זכרונותיי בפקפוק וחושב
לעצמי, שיום אחד אני לא אוכל להדחיק יותר את הדבר הזה, ואני
אאלץ לספר לה.
[עם גיזמו, אורן? עם גיזמו?]
אוי באמת...
מחשבים.