New Stage - Go To Main Page

הופמן
/
בדרך ללהאסה

על הג'יפ מקטמנדו צפונה מיקי סידר את הרמקולים הקטנים, הגביר
את הווליום, פתח את החלון והביט החוצה.

"אתם יודעים מה?",  הוא הסתובב אל המושב האחורי וחייך את החיוך
הכל כך יפה שלו, "לא סיפרו לי שיש מקומות כאלה בעולם. וגם אם
היו מספרים, לא נראה לי שהייתי מאמין שזה עד כדי כך..."

צחקנו. היה זה הבוקר הראשון שלנו בערבות האינסופיות של טיבט.
הג'יפ המשיך בנסיעה איטית ומריה אמרה לגיגי, "אי דידנט
אנדרסטנד א וורד מיקי סייד, באט אי טינק אי אנדרסטוד אול אוף
איט".  

גיגי חילץ את היד שלו, שהייתה לחוצה בינינו במושב האחורי. הוא
אסף אליו את מריה וקרץ למיקי דרך המראה הגדולה. אפילו הנהג
הטיבטי, שכבר גמא את הדרך הזו לא מעט פעמים, הבליע רבע חיוך
מול ההרים הגדולים של ההימלייה, מול השקט הזה שנפרש בדממה
מולנו.

"סטופ!", מיקי ציווה על הנהג המחוייך שלא הבין מילה באנגלית
אבל הרגיש בחומרת המצב, "מי אנד מיי פרינדס, ווי ניד א סיגרט
נאוו. דיס איז אקזקלי ווט ווי ניד". הנהג הנהן בשלווה, אחר כך
דומם את מנוע הלנד רובר הישנה.

יצאנו החוצה. לבד בשום מקום. שמיים כחולים. חמשת אלפים ומאתיים
מטר מעל פני הים. קור מקפיא. אוויר שקוף. מיקי לקח את מריה
וגיגי בהתלהבות להצטלם על פסגת הפאס - נקודה מעוטרת באלפי
דגלים צבעוניים ובודהא אחד. הרוח טיילה ביניהם, שורקת בעוצמה
אדירה. הנהג נשאר במכונית, הוא הושיט את ידיו אל אדי החימום,
בהה בשלושתם בעיניים העגולות שלו וחייך. הוא היה מאושר. דודי
הוריד את אחת הכפפות שלו ונאבק ברוח, מדליק לעצמו סיגריה.

"אז מה אתה אומר?" הוא שאל.
"מה אני אומר?", חזרתי אחריו נבוך, "אני אומר שאנחנו עוד
נתגעגע למקום הזה".
דודי הכניס את ראשו אל תוך הפליז, נלחם במצית וברוחות הארעיות.
הוא צחק את הצחוק הצנוע שלו.
"מה מצחיק?" שאלתי.
"שום דבר," הוא מלמל מבעד לפליז האפור, "פשוט נדמה לי שכל
החיים אנחנו מתגעגעים למקום הזה, גם אם היינו בו פעם, גם אם
היינו פעמיים, גם אם לא נהייה בו לעולם". הוא נשף מהסיגריה
מהורהר. אני צילמתי כמה תמונות.

הנהג צפצף. מריה חזרה מתנשפת מהגבעה ממול.
"יו הב טו קאם אנד סי דה וויו פרום דר," היא מלמלה כמעט בלי
אוויר במבטא ההולנדי הכבד שלה,  "מיקי אינסיסטס יו קאם, איט
איז סימפלי אמייזינג."

"ווי אר פיין היר", חייכתי אליה החלטי.
מריה לא התווכחה. היא משכה בשלווה בכתפייה והביטה בהרים
שמעלינו.
דודי החזיר את הכפפה ליד הקפואה ורכס את הפליז אל
מעל הצוואר.
"ווי הב אבריטינג ווי ניד." הוא אמר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/3/03 1:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הופמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה