"אמרתי לך שזה יעבוד. רק צריך להוסיף לזה קצת מיץ תפוזים." היא
בכתה פתאום עליי, בכי ענקי, משהו שאי אפשר לעצור במילים.
"תעזוב, זה לא זה, פשוט לא טוב לי." היא שפכה את הכול לכיור,
הכול עם המיץ תפוזים והלכה לחדר לשבת לה לבד קצת. והיא אוהבת
את זה, היא אוהבת לבכות ולהרגיש עצובה על זה שהיא לא עושה
כלום, כי זה מה שכולם עושים ולדעתה כל האנשים בעולם עצובים כל
הזמן ובגלל זה תמיד יהיו אוקיינוסים.
היא יצאה מהחדר, מבושמת כולה בריח מוזר של וניל שאף פעם אני
כנראה לא אבין, התנצלה וחיבקה אותי. "אתה יודע, נכון?"
"אני יודע", עניתי, מתבשם בריח שלה ושואף אותו אל תוך הגוף כדי
שרק לא ייגמר ונוכל להישאר ככה לנצח. ואיכשהו הכול נראה טיפשי
כששנינו נכשלים בהכול ומפילים את זה אחד על השני וצועקים
ובוכים קצת ושוב צועקים ואז פתאום, שקט. הכול נראה טפשי כשזה
נגמר ואתה ביחד איתה, עם העיניים החומות הענקיות שלה והאף
המיוחד הזה והידיים שלה, קצות האצבעות והיא בוכה עלייך ומחבקת
אותך וקצת שורטת, ככה עם קצות האצבעות את הצוואר ואת הידיים.
"תמיד יש לך את הדבר הזה, אתה תמיד עושה את הדבר הזה שגורם
לכולם להיות שמחים", היא צחקה צחוק חמוד כזה, מתקתק שכזה בין
הדמעות שנזלו לה על הפנים, עם האיפור השחור העדין הזה שהיא
תמיד שמה. "אני, כן. אני יודע, אומרים לי את זה כל הזמן".
וצחקנו.
ועדיין לא טוב לה. אנחנו מחובקים והיא חושבת. היא מסתכלת עליי
וחושבת ואני רואה אותה ואת הכול ומבין הכול והיא לוחצת חזק.
"אני צריכה ללכת לעשות דברים, תתקשר אליי, תודיע לי שאתה חי או
משהו." היא חייכה קצת, נישקה אותי על הלחי והלכה.
"אני אוהב אותך", אמרתי, ככה שהיא תשמע. הייתי החלטי הפעם,
רציתי שהיא תדע שאין לה סיבה לקנא ואין לה סיבה לכעוס. בכלל
לא, שום סיבה שבעולם.
"תודה". היא ענתה בשקט ויצאה. אלוהים, היא תמיד עושה את זה.

"ואולי אם נוריד הפעם את מיץ התפוזים זה יעבוד", בפעם השנייה
ניסיתי. משהו חדש כדי לגוון את כל השיגרה האפורה שלנו והיא סוף
סוף תוכל להיות מאושרת. והיא כל כך יפה והיא כל כך לא יודעת
והיא כל כך שבורה בפנים והיא כל כך חייבת שכולם ידעו את זה.
"אולי, תנסה", היא אמרה, קול רגוע כזה, עדין.
"איך היה היום? גירשת כמה תאילנדים מהארץ?", שאלתי, סתם
לצחוק.
"זה לא מה שאני עושה בכ-ל-ל, אתה כל כך לא יודע כלום." והיא
העיפה עליי משהו שדומה לעיסת פנקייק מוכנה.
"היה טוב, אני הולכת לנוח, אוקיי?"
"תעשי מה שאת רוצה", כיוונתי את הכפית ושרתי לה שיר מהרדיו
הדולק.
"עדיף שתכבה, אלא אם כן אתה רוצה שאני אצטרף ואזייף, ואף אחד
מאיתנו לא רוצה את זה, נכון?" אבל היא אף פעם לא מזייפת ואני
אוהב אותה.
ואולי, אם הכול היה אחרת, או בדיוק אותו דבר, היה אפשר להוסיף
מיץ תפוזים לכל דבר, אפילו גם לנשיקות שלנו, קצת יותר כדי
שהכול יראה יותר טוב.
"אני אוהב אותך", לחשתי בקול רם מהמטבח עם אדים של משהו
מטוגן.
"אני ככה", וכיוונה אלי נשיקה עם המרית של הפנקייק. "עכשיו תן
לי לראות טלוויזיה." היא ענתה בשקט, ישבה על הכורסה האדומה ליד
הבקבוק של המיץ ואני חייכתי וניקיתי את מה שנשאר מהמטבח שלי.