זה התחיל במסיבה. מסיבת נשים. מסיבה שניה שלי, שישית או שביעית
שלה. אנחנו יחד כבר חודש, או רק חודש, תלוי למי מספרים - - למי
שסופר. הגענו אני, היא ועוד כמה חברות. את רובן אני מכירה
הכרות קצרה ושטחית בלבד, אבל ככה זה בחברה הזו.

התיישבנו בכניסה. אני לא רוקדת, אז נשארנו שם לדי הרבה זמן.
התגעגעתי אליה כל כך. מרחק עושה את זה בדרך כלל. והמרחק בינינו
גדול. גיאוגרפית, כרונולוגית, מנטלית. היא עושה אותי כל כך
מאושרת, כל כך רגועה.

הגענו מוקדם למסיבה, אני שונאת לאחר. היא לבשה את הבגדים שלי,
כיוון שלא היו לה בגדים ליציאה. היא יפה. הכי יפה. תמיד יפה.

על הספה היה מקום לשלוש, ולעוד שלוש יותר מידי. ישבנו מחובקות,
עוקבות אחר הנכנסות, מנסות לחפש בנות מוכרות. אולי כדי להגיד
שלום, אולי לדעת ממי להסתתר. אולי מיצר הסקרנות בלבד.

הדלקתי סיגריה. היא שונאת שאני מעשנת. מה שלא הפריע לה כאשר
קנתה לי מצית. לעיתים אני תוהה למה בעצם אני ממשיכה לעשן.
יודעת למה התחלתי - חיילת עצובה בתחנה מרכזית חדשה - כל מה
שחסר זו סגריה. אז קניתי. ווינסטון לייט. סגריה של בחורות
יפות. או זה לפחות מה שחברה טובה שלי אמרה לי.

המוסיקה הייתה טובה, מקפיצה כזו. הצטערתי לרגע שאני לא רוקדת.
אף פעם לא מאוחר להתחיל. אני לא מסכימה עם המשפט הזה. אבל היה
לי קצת חבל.

המועדון כבר התחיל להתמלא. צעירות, מבוגרות, מבוגרות מאוד
אפילו, זוגות, יחידות, סטרייטיות, וגבריות להחריד. היו כמה
ששמתי עליהן עין. תמיד אלה הצעירות, השקטות, אלה שלא נראות
בטוחות. כנראה זה מעין נרקסיזם, תמיד נתפסתי בעיני עצמי
כצעירה, שקטה, חסרת ביטחון וניסיון. ואהבתי את זה בעצמי. לא
מפתיע שאוהב את זה באחרות.

אחת החברות שהגעתי איתן התקרבה לעברנו, באה לעשות לי הכרה עם
חברה שלה. שלום שלום, מה שלומך, הכרות קצרה ביני, בינה, בין
הילדה שלי... באותו הזמן הגיעה עוד מישהי, וחיבקה את הילדה. לא
הכרתי אותה. היא הייתה צעירה, שקטה, יפה כזו. הבטתי בילדה שלי,
מחכה להסבר, להכרות. בינתיים השתיים האחרות נפרדו מאתנו והלכו
לרקוד, או לשתות, אני כבר לא זוכרת. הזיכרון שלי אף פעם לא היה
טוב מדי.

הילדה שלי הכירה בנינו - חברה טובה שלה. זכרתי את מה שסיפרה לי
עליה - שבגללה (או אולי בזכותה?), החלה לחשוב על האפשרות של
בנות, כשלפני שנה או משהו באה אליה ואמרה שהיא מאוהבת בה. אבל
כלום לא היה ביניהן - הילדה שלי לא רצתה אותה אז. זכרתי גם
שהיא סיפרה לי שהייתה לה חברה בגילי, ושהן נפרדו לפני שבועיים,
או שלושה.

לחצתי לה את היד, והיא נתנה לי נשיקה, כאילו אנחנו מכירות זה
זמן רב. לא הייתי מוכנה לזה, אני לא רגילה למגע פיזי עם אנשים
שהם לא חברים קרובים שלי. אבל זה הרגיש נכון. הופתעתי מכמה
שהרגשתי נכון עם זה. היא התיישבה אתנו, דיברה עם חברה שלי,
ואיתי.

היא לקחה לי סיגריה, הוצאתי את המצית מהכיס והדלקתי לה. המון
כוח יש לזו שמחזיקה את האש. לא התאים לה לעשן. והיא עישנה גם
כמו אחת שרק התחילה, אבל שמחתי שסוף סוף יש לי פרטנרית
לסיגריה.

היא הציעה לנו לרקוד אתה בשלישיה. אמרתי בחצי התנצלות שאני לא
רוקדת, והיא קצת התפלאה. אמרתי להן שירקדו יחד, ואני אמשיך
לשבת בינתיים. הזדמנות טובה לעשן בעצמי. הן הלכו, נעלמו לי
מטווח הראיה. הצטערתי. המוסיקה באמת הייתה טובה, אבל העשן בכל
זאת היווה תחליף סביר.

כשהן חזרו, הודעתי להן שאם הן רוצות לרקוד שוב, שיעשו את זה
מולי, כדי שלפחות אוכל להסתכל עליהן. הן הבטיחו, והיא הוציאה
לי עוד סיגריה מהחפיסה. הילדה שלי צחקה, ואמרה לה שיש לה משימה
בשבילה, לסיים לי את הקופסא.

ישבנו עוד קצת שלשתינו, הפעם כמעט אחת על השניה. חשבתי על זה,
שאם מישהי מבחוץ מסתכלת, יכול מאוד להיות שהיא לא תצליח לזהות
מי חברה של מי.

הילדה שלי נתנה לי נשיקה ארוכה - טוב, אולי בכל זאת אפשר למצוא
רמזים מזהים. אמרתי לה שאני רוצה שהן ירקדו שוב יחד - שמגיע לי
לצפות קצת. אפילו דחקתי בהן במידת מה. הפעם הן באמת רקדו מולי,
שתי ילדות יפות, רוקדות צמוד. הדלקתי לי סיגריה. אני לא מבינה
למה, אבל הריקוד שלהן ממש עורר אותי. לא רציתי להצטרף. לא
רציתי להתערב, להיכנס להן באמצע, למרות שהן קראו לי, למרות
שהביטו בי במבט שלא רגיל לקבל לא. רק לראות אותן, להתבונן בהן,
ללמוד אותן.

אחרי הריקוד שלהן, הן רצו לצאת איתי החוצה, לנשום קצת אוויר.
יצאנו. בחוץ היה קצת קר, אז נתתי את החולצה העליונה שלי לילדה
שלי. התחבקנו. המוסיקה עוד נשמעה, והיא ניסתה לרקוד איתי. אני
יותר עקשנית ממה שהיא רק התחילה לדעת. חברה שלה כייסה אותי,
לקחה קצת יותר מדי ברצינות את המשימה שהטילה עליה הילדה שלי -
לסיים לי את הקופסה.

דיברנו קצת בשקט, ושאלתי אותן אם הן רוצות לחזור הביתה. הבית
שלי ריק, והמסיבה די מיצתה את עצמה. לילדה שלי לא היה אכפת,
וחברה שלה הייתה קצת נבוכה, אבל אמרה שמבחינתה זה מתאים.

נפרדנו מהחברות שהגענו איתן, והתחלנו ללכת ברחובות יפו, בתקווה
לתפוס מונית לבית שלי.

הגענו לבית שלי, ושלמתי לנהג. שאלתי אותן אם הן רוצות לשתות
משהו, או לאכול אולי. שתינו קפה, הדלקנו שתי סיגריות - אחרונות
להלילה - הבטחנו. כשהיא סיימה את הסיגריה שלה, היא שאלה אם זה
יהיה בסדר אם תתקלח אצלי. נתתי לה מגבת שרשום עליה את שמי -
מתנת גיוס מהחברה הכי טובה שלי אז. הצבא גורם לסדרי עדיפויות
שונים. או שזה בעצם רק תירוץ.

אני והילדה שלי החלפנו בגדים, שמתי דיסק במערכת, ונשכבתי על
המיטה. הילדה שלי הצטרפה אלי עם מבט זדוני. התנשקנו. היא חזרה
מהמקלחת, לבושה גם היא בבגדי שינה, נשכבה לידנו. הילדה שלי
נתנה לה נשיקה. חיבקתי את שתיהן. מחשבות רצו לי בראש. מחשבות
שלא האמנתי שאי פעם אוכל לשקול.

נכנסנו שלושתנו מתחת לשמיכה. אני, היא, והילדה שלי. האור כבר
היה כבוי, חברה שלי צחקה שהיא פוחדת מהחושך. אמרנו לה שלא
תדאג, ושאנחנו כבר נגן עליה. תוך רגעים ספורים, ומבלי ששמתי
לב, ידיים ורגליים החלו להתערבב. הכל היה כל כך לא מציאותי,
חלומי. לא ציפיתי לשום דבר כזה, לא האמנתי שאושר כזה יתכן.

ותמיד חשבתי שאינטימיות אפשר לחלוק רק בשתיים. שאין דבר מקסים
יותר, רגוע יותר, שליו יותר, משתי נשים מחובקות. שאדם שלישי
במיטה יוצר מתח ותחרותיות. ששלוש זה יותר מדי. שגוף שלם מורכב
משנים. לא הייתי מסוגלת לתפוס אף פעם, כיצד מישהי מוכנה לוותר
על מקומה לטובת אחרת, או אחרות.
                                       

התעוררנו שלושתנו מחובקות, באותה מיטה - חייכנו אחת, לשניה,
לשלישית.