מוצאת את עצמי מסתכלת החוצה,
מתגעגעת לדברים שכבר יש לי.
אולי מחפשת סיבה לנוסטלגיה, משהו
שיעורר את הדמעות.
כתיבה היא אף פעם לא פורקן אמיתי
אם לא יודעים על מה כותבים.
המילים יחליקו מתוכי בעדינות
של טיפות גשם על מטרייה, ואני
רק אביט בבנייני תל אביב בלילה,
מדמיינת מה רואים הקירות.
שכבות הצבע של המילים המחוקות
יהיו עקבות הרגליים שלי ברחובות חשוכים
מעבר למושבי מאחורי קופה רושמת
בקיוסק עם אורות ניאון.
לפעמים השירים נכתבים מעצמם
והאירועים, החוויות, האנשים
יגיעו אחרי שכבר הרכבתי
את פאזל האותיות.
ערמות של הברות שלא יאמרו דבר
ואני אצפה במונוטוניות של פעימות לב
לקתרזיס שאולי מחכה לי
מעבר לדף. |
