|
אור גת / טשרניחובסקי פינת אלנבי |
מוצאת את עצמי מסתכלת החוצה,
מתגעגעת לדברים שכבר יש לי.
אולי מחפשת סיבה לנוסטלגיה, משהו
שיעורר את הדמעות.
כתיבה היא אף פעם לא פורקן אמיתי
אם לא יודעים על מה כותבים.
המילים יחליקו מתוכי בעדינות
של טיפות גשם על מטרייה, ואני
רק אביט בבנייני תל אביב בלילה,
מדמיינת מה רואים הקירות.
שכבות הצבע של המילים המחוקות
יהיו עקבות הרגליים שלי ברחובות חשוכים
מעבר למושבי מאחורי קופה רושמת
בקיוסק עם אורות ניאון.
לפעמים השירים נכתבים מעצמם
והאירועים, החוויות, האנשים
יגיעו אחרי שכבר הרכבתי
את פאזל האותיות.
ערמות של הברות שלא יאמרו דבר
ואני אצפה במונוטוניות של פעימות לב
לקתרזיס שאולי מחכה לי
מעבר לדף. |
|
|
בבה"ד אחד,
בנשקייה, בדידות
אלוהים. יש
עמדות שמירה
יותר טקטיות
בבסיס הזה, אבל
בכ"ז מצאו לנכון
לדפוק צוער
אומלל בנשקייה.
לא משנה, מה
שמשנה זה שיש שם
ימבה כתובות על
הקירות ומדי פעם
את הציור
האוקייז'ונלי של
הבחורה הערומה
שצייר איזה
מאונן. ובשמירה
אחת, הייתי
משועמם פחד,
לקחתי טוש
והלבשתי את כל
הבחורות. הא הא
הא! הלאה
המאוננים!
- סג"מ פסיכי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.