מינה,

עברו שלושה חודשים מאז שנפרדנו, וכמעט חצי שנה מאז שראיתי אותך
בפעם הראשונה. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שיצאנו יחד- הייתה
לי את אותה ההרגשה שאני אינני מסוגל להעביר במילים, אותה הרגשה
שרק הנשיקה הראשונה באותה פגישה יכלה להעביר. זה נראה כאילו
בפעם הראשונה, מצאתי אהבה אמיתית- כזו שאני יכול לחוש אותה
ולגעת בה, ולדעת שתישאר לי לזמן רב. את יודעת, מאז שנפרדנו אני
לא מסוגל להבין למה זה קרה. אני אהבתי אותך כל-כך, ואני עדיין
אוהב אותך אפילו שאני לא מוכן להודות בזה. זו מין תחושה מעיקה
של רמאות עצמית קשה, כי אפילו שיצאתי עם עוד בחורות אחרות מאז,
עוד לא חוויתי שוב את אותה הרגשה בלתי ניתנת לתיאור, אותו מחנק
ונפילה שמרגישה כמו עלייה לגן-עדן... אני האיש הטיפש ביותר
שאני מכיר.
למה בעצם נפרדנו? אני חושב שהסיבה הייתה לא רלוונטית, כי הרי
במכתב שכתבתי לך אז, אמרתי לך שאני אוהב אותך, וכשקראתי לך
אותו שתקת במשך דקות ארוכות, ולבסוף אמרת לי שזה המכתב היפה
ביותר שקיבלת אי-פעם ושאת אוהבת אותי... אז למה זה קרה? ייתכן
שזו הייתה טעות טראגית. הייתי טיפש מדי אז, מכדי להשכיל ולראות
שמה שהיה בינינו היה משהו כל-כך יוצא דופן, וששום אדם שאני
מכיר מעודו לא חווה דבר כזה. אף אחד מהחברים שלי לא יכל לספר
לי על פעם אחת ויחידה, שבה תקפה אותו אותה הרגשה בלתי ניתנת
לתיאור... עד כדי כך היה הדבר יוצא דופן, ואילו אני העדפתי
להתעלם מזה ולשים לב לעניינים אחרים, גם הם חשובים, אולם אינם
משתווים כלל וכלל לאותו הדבר המיוחד. אילו רק הייתי מסוגל
לחזור לאותם הרגעים, ולעמוד מולי ולצעוק "טיפש! אתה עומד לעשות
את הטעות המרה ביותר שאפשר!" הייתי מייד עומד על טעותי, וייתכן
שהמכתב הזה שאותו אני כותב עכשיו לא היה מעולם.
הערב נדב ועופר היו בהופעה. הם סיפרו לי שראו אותך שם עם אחיך
התאום. את מסרת לי דרישת שלום. אחרי כל הזמן הזה, שבו הצלחתי
להכחיש את מה שאני מרגיש, זו הייתה אותה צביטה קטנה, שחשפה
בפני את אותו השקר, אותה תרמית שטרחתי להציג. אותה צביטה, תפחה
בלי בושה לכדי מלחציים ענקיים שגילו לי מייד מה באמת אני
מרגיש.
ייתכן שהמכתב הזה לא יגיע אליך לעולם, אפילו מאוד סביר שזה
יהיה כך, אבל אותם הרגשות שכל הזמן נותרו חבויים, התפרצו הערב
בלי שאוכל לעצור אותם. לכן כתבתי לך את המכתב הזה, וגם כדי שכל
מי שקורא אותו, ונמצא באותה צומת דרכים מתעתעת, שבה נראה לו
שמישהי או מישהו שאותו הוא או היא מאוד אוהבים עשה משהו ש"סגר
את העסק", יחשוב מחדש ויראה שלפעמים דברים שנראים לנו מאוד
גדולים הם למעשה כאין וכאפס ליד אותן אמיתות גדולות, אותן
רגשות שלפעמים אנחנו מספיק טפשים כדי להתעלם מהם.
ייתכן שבעצם המכתב הזה הוא ירייה באפלה, ואני סתם חושש מן הלא
נודע, ואולי כבר מחר אכיר את אותה אחת שתגרום לי שוב להרגיש
באמת... ואולי לא. אני מקווה שיום אחד אני אסתכל על המכתב הזה
ואצחק לעצמי על כמה אוויל הייתי, כי למעשה פגשתי מישהי שמגמדת
את כל מה שהיה בינינו לאפס. אבל עד אותו היום, אין לי שום מפלט
מאותם רגשות שמציפים אותי עכשיו, ועד כמה שאני יודע, אני אוהב
אותך.