הם שניים.
שי כרגיל עם ידיים בכיסים, כרגיל קרוב קרוב לקצה המדרכה, לאבני
השפה השחורות-לבנות, צעד לבן צעד שחור צעד לבן. כמו ילד. הילד
הולך לצדו שמור ומוגן בצדה הפנימי של המדרכה, כמעט רץ, מנסה
להדביק את צעדי הענק השחורים לבנים.

שי אף פעם לא ידע מה לעשות עם הידיים. הן היו מפרפרות, חסרות
אונים באור השמש ושבות ומתחבאות בחשכת הכיס.

שי אף פעם לא ידע מה לעשות. היה שואל אותי. אותי! ואני הייתי
נוגעת באצבעות הארוכות האלה, הנרתעות מן המגע ונמשכות אליו כמו
מגנט, מביטה בהן וצוחקת.
"שאני אתן לך תשובה? אני? אני?"
"הכל תלוי בך."
אבל לא היה לי מה להגיד, אז התהפכתי לצד השני, ועטפתי את גבי
העירום בסדין עד צוואר. אני שונאת שקר לי בגב.
"אני לא צריך לבוא יותר", כך שי כל ערב. לא אמר, לא שאל, לא
כעס. צליל קולו חסר צבע. הביט בי בעיני הילד שלו.
לא היה לי מה לומר. זה היה די פשוט. לא יכולתי לישון לבד.
הוא יצא. שקט שקט כמו גנב. יצא כדי לחזור. היה לו מפתח משוכפל.
בדירה הישנה ברחוב החבצלת היו לנו חמישה שכפולים לרב בריח, כל
אחד עם כיסוי פלסטיק בצבע אחר. הצהוב, זה שהלך לאיבוד, היה של
שי.
אחר כך הייתי נרדמת עם שעון מעורר מכוון. לפנות בוקר הייתי
מתלבשת וממהרת לחדר של טל, להתכרבל במיטת הנוער הישנה של
גיורא, הצמודה אל מיטת הסורגים שלה. סיבוב המפתח של גיורא
במנעול העיר אותה. תמיד. גיורא היה חוזר ממשמרת לילה אל מיטה
ריקה, מתוחת סדינים.
 
"אוריתה..." לחישתו של גיורא רועמת. רעמת השער הפרועה שלו
מדגדגת אותי. "...שוב ישנת עם טלטול כל הלילה?"
גם טל אוהבת דגדוגים באוזניים. היא בוכה ואני לוחשת לה "טל
טובה טל טובה טל טובה..." היא מתה על זה, רק זה מצליח להרדים
אותה. היא שואבת את המוצץ במציצות קצובות.
"אין מקום לזוז בחדר המחורבן הזה. הדירה המחורבנת הזאת היא
כוך." היה גיורא מנסה ליישר את רגליו ורוטן. לא סתם היתה טלי
מתעוררת כשהגיע. זה היה רפלקס מותנה בארבע לפנות בוקר, תמיד
היה סיבובו החרישי של המפתח בארבע לפנות בוקר מבשר על רעשים
רמים יותר-כסאות מוזזים, חפצים נופלים. המטר תשעים וחמש של
גיורא היה כלוא בדירה של חמשים מטר מרובע.
"אבל אני לא יכולה לישון לבד" לחשתי חזרה. הייתי חייבת לומר את
האמת, ומיטת הנוער בחדר של טל היתה כמו הקנים הטומנים את סודו
של המלך מידס.
"איזה פסיכית..." היה גיורא צוחק בלחש, מחניק את צחוקו בתוך
ידו, וידו השנייה מועכת את מצחי ונרתעת בבהלה מדומה "...המצח
שלך רותח."

אז ככה זה היה. כמו ריקוד פולחני כזה, כשגיורא עבד לילה, הייתי
מתקשרת לשי בצהריים, בשמונה וחצי אמבטיה לטל, בתשע בקבוק לילה
ואחר כך שי ללילה. עוד זה הולך וזה בא, הסדינים נמתחים ואני
חולפת ממיטה למיטה, מחדרנו אל חדרה עד לסיבוב המפתח במנעול
וחוזר חלילה.

בחלוף עשר שנים מביט בי שי לרגע מאחורי משקפיו בעיני הילד שלו
שלא השתנו, ומהיר כברק משפיל אותן ארצה. זה הילד שלו, ישר
רואים, ממש שי קטן עם אצבעות ארוכות תחובות בכיסים ועיני דבש
בהירות, המביטות בעולם בעד מסגרת דקה של משקפיים. שערו החום
הבהיר גזוז עד העצם ופאותיו הארוכות חלקות כמו משי, כמו שערו
של שי-שער משי חום בהיר וחלק שנפל פעם על המצח. עכשיו היה מצחו
של שי גלוי וגזוז תחת הכובע.
"כאן, בבית קפה, אני לא יכול לשבת, בואי נרד למטה לטיילת."

"אז זה הבן שלך, שייקה?" הרוח מהים נושבת בזקנו, הרוח מהים
נושבת בתלתלים הפרועים שלי, הרוח מהים נושבת בפאותיו של הילד.
הוא צועד בינינו.
הוא מהנהן במורת רוח. ה"שייקה" שלי לא מוצא חן בעיניו.
"איך קוראים לך, חמוד?" אני מתוקה כמו סוכריה. "בן כמה אתה?"
הוא באמת חמוד עם זוג עיניים חכמות. הוא יהיה שידוך טוב. חבל
רק שהאבא שלו חוזר בתשובה, זה מפחית מערך הנכס.
" אהרון דוד..." אומר אהרון דוד "...אני בן שבע."
"כמעט..." אומר שי.
כל כך קצר. היה צריך לומר "בקרוב בן שבע, בעזרת השם", אבל הוא
מת כבר לעוף מכאן. רואים. הכנפיים שלו רוטטות בכיסים. קוצר
הרוח שלו מעצבן אותי, אז אני יוצאת באיזו שנינות מבריקה:
"טוב, אם הוא רק בן שבע, בטוח הוא לא ממני..."
"אוריתה!!!"
אני תולה בו עיני עגל תם. האמת? הופתעתי. קולו חסר הצבע נטען
חשמל. מאיפה הוא הביא את כל סימני הקריאה? כמעט ארבע שנים גנח
את שמי, עשר שנים לא עלה שמי על דל שפתיו, ועכשיו הוא צועק.
"אל תדברי ככה! אלה הם דברי פריצות!"
"טל כבר בת שלוש עשרה..." אני עוברת לטון אחר, כמו ממשיכה שיחה
רגועה שנטוותה בינינו. אין לי מושג מה הוא רוצה ממני. "...ואתה
יודע שיש לי גם בן. יובל בן תשע כמעט."
הוא מביט בנעליו, צווארו נסתר כמעט בין כתפיו, ואז אוסף לאט
לאט את מבטו מלמטה למעלה ונועץ אותו בי ומסובב.
"...הוא ממזר, אוריתה. ממזרים לא יבואו בקהל ישראל."

גיורא תמיד אמר שיובלי הוא ממזר. הוא לא מבין איך יצא לנו, צמד
נאיבים, ילד כזה תחמן. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את החיוך
המקסים שלו, את הנמשים, העיניים הירוקות ואת גומת החן ליד
הסנטר. יובלי עשה אתנו, עם החברים שלו ועם המורות שלו מה שהוא
רצה.
"טוב, זה בגלל שהוא נולד אחרי טל, והיא כזאת ילדה נהדרת,
מחוננת, יפה, מושלמת. מה עוד צריך? ילד צריך את הנישה שלו. אם
היא הנהדרת, אז הוא הממזר התחמן. לא ככה?"      
 
אני באמת תמימה כמו עגלה. העיניים של שי נשארו אותן עיניים
מחפשות תשובה.
"מה את אומרת, אוריתה?" שואלות עיניו, אבל הפעם זו שאלת רב. מי
אני שאענה...
"שאני אגיד לך מה לעשות? אני? אני?"  כך אומרות עיני. גם זה
רפלקס מותנה. השאלה הזו, המבט השואל הזה, גורמים לי לרצות
להתהפך על צדי ולהרדם, כשגבי מכוסה היטב בסדין. אני נשענת אל
המעקה ומסתכלת בעין אחת בים. מה הוא רוצה ממני? שיחליט בעצמו.
"הכל תלוי בך!..." אומר לי קול פנימי ומתחייך בתוכי עם נמשים
ועיניים ירוקות וגומת חן ליד הסנטר. "...תשחקי טוב טוב עם
הקלפים שלך."
"מי ממזר? יובל!?..." אני קובעת, לא שואלת "...הוא שלך בכלל?
יובלי נולד יותר משנה אחרי שהעפתי אותך!"
"לפי ההלכה אין לכך כל חשיבות..." האם דקלומו השקט מכסה על
עלבון גברי צורב? "...כי לאחר שנאפה אסורה הנואפת לבעלה
ולבועלה גם יחד. אישך חי בחטא אתך, ואני מכה על חטא. הייתי
צריך לומר לו. זה לא היה הגון מצדי. הנה, הבן שנולד הוא ממזר.
הילדה בסדר..." הוא מדגיש "...היא נהרתה עוד טרם הניאוף, אבל
הילד ממזר. פסול חיתון." אני לא יכולה שלא לחייך. מעולם קודם
לכן לא צירף מלים רבות כל כך למשפט אחד.
"לא היה הגון מצדך?" אני שואלת "...אבל למה? איך יכולת לצפות
מראש שתחזור בתשובה? הרי לא היה לך מושג שגיורא יפסיק לעבוד
לילות ושאזרוק אותך, נכון?לא יכולת לדעת שיהיו לך אלהים אחרים
על פני."
זהו, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ישר מתחת לחגורה. אני
מושיטה לו את ידי הימנית, לא נוגעת, חלילה, בידו, רק מושיטה,
והוא נרתע ומפרפר כדג שהוצא מן המיים. הוא תופס את ידו של
אהרון דוד הנבוך ובידו השנייה הוא אוחז במפתח, רב בריח עם
כיסוי פלסטיק צהוב.
"האבידה תושב לבעליה!" פניו סמוקים והוא מנופף במפתח. שי שלי,
מיים שקטים חדרו עמוק.

לאט אעשה את דרכי הביתה. כל פעם אצעד רק את מחצית הדרך ואעצור
כדי לשאוף אוויר ולהביט סביב. שוב אצעד מחצית מן הדרך שנותרה.
אט אט, אין כל צורך למהר, אפשר להתקרב, אך טרם להגיע ממש. רק
סדק יפריד ביני לבין הבית, אשר בו יקדם גיורא את פני בעינים
צוחקות. הוא ימעך את כתפי וידחוף אותי אל המטבח.
"חיכינו לך עם ארוחת ערב..." הוא יאמר "...היה לנו קשה להחליט
אם לשים או לא לשים גמבה בסלט. החלטנו שכן..."
"אמא, איפה את מסתובבת!?" טל לבושה סינר וחותכת גמבה.
"תספרי לה מה הלך פה לפנות ערב..." יובל ימרפק אותה, אך ימשיך
בעצמו "...היה פה איזה טיפוס מה זה מצחיק, דוס עם פאות עד
הברכיים ועם ילד קטן עם פאות עד..."
"דווקא ילד חמוד..." תגונן טלי על מי שלא חטא.
"כן, את דומה להם, הפוזלת של המשפחה מצאה שני חברים פוזלים..."

הדמעות נקוות בקלות מאחורי משקפיה של טלי, אך הלהט של יובל
מוסח דעת תמיד "...הוא רצה שנתרום משהו, אותיות לספר תורה, אבל
אבא לא נתן לו להיכנס, העיף אותו מכל המדרגות..."
"טוב, הוא ניסה. אני לא בא בטענות אל אף אחד..." יאמר גיורא
"...אבל אחר כך הוא ממש ברח. בטח חשב שאני רוצה לאכול אותו.
הוא לא יודע שאני לא אוכל כשר." ויובל יצחק.
"הבהלת אותו, אבא, עם כל הההופעה הזאת שלך..." תאמר טל ותחפש
משהו בכיסה. "...הוא היה בטוח שאתה הולך להרביץ לו, אז הוא רץ,
ונפל לו משהו מהכיס."
הבזק צהוב. מפתח יפרפר בין אצבעותיה הדקות והארוכות של טלי.
"החבצלת 2/6" כתוב עליו.
"איזה מטומטם! שם ת'כתובת שלו על המפתח!" יכריז יובל.
"ראית מה זה?..." ירעם גיורא "...כמה התווכחת איתי, כשרציתי
לעבור דירה מרחוב החבצלת. אם היינו נשארים שם, אלה היו השכנים
שלך!"

מאצבעותיה יטפס מבטי אל כתפיה, אל השער החום הבהיר הגולש
עליהן, הנופל על המצח, חלק חלק כמו משי.  לרגע אסתכל בעיניה
ואז אנשוף ב"פוני" שלה. מצחה הבהיר יצא אל האור.
"אמא"
עיני הדבש הבהירות תבטנה בי בחזרה בעד המסגרת הדקה. היא תחזיר
את הידיים לכיסים. עם המפתח.

ההתעמקות והטלת הספק במוצאה של טלי עומדים מול הפסקנות
ההלכתית נטולת הספקות, אשר גוזרת את דינו של יובל, למרות
היותו, ללא ספק, בנו הביולוגי של אביו הפורמלי.
וכן, יש כאן גם צביעות - אם הרפש מדגדג בקצות אצבעותיך ואתה
חייב להטיל אותו, עדיף להטיל ספק במוצאו של ילד שאינו יכול
להיות בשום פנים ואופן יוצא חלציך.


ת.מ.ז.ה