"ממש נשף מסכות עשיתי לי...", מלמלה דפנה. "גם כן יומולדת
שמח!".
סקרתי את החדר הקטן של דפנה. היה זה הערב האחרון של פורים וגם
יום הולדתה העשרים ואחת של חברתי הטובה, דפנה. הקישוטים שעיטרו
את החדר היו יריעות ניילון ופיסות נייר דבק, הכיבוד היה
קופסאות שימורים, והשתייה - בקבוקי מים מינרלים. כל האנשים
חבשו מסכות לכבוד פורים - מסכות אב"כ.
אביתר, הצמוד של דפנה, כיבה את הסי.די ושם רדיו. במקום שירים
שמחים, שמענו פתאום צפירה מבהילה ואת נחמן ביי אומר בקול
כביכול מרגיע: "נחש בצע, נחש בצע...".
"תראי מה זה. לפני שלוש שנים היה פיגוע ביום ההולדת שלי,
בפורים. לא מזמן דאגתי שיהיה פיגוע. במקום זה, סם-דם חוסיין
הבנזונה החליט שמשעמם לו בחיים ובדיוק ביומולדת שלי הוא נותן
לי מתנה פצצות לגבות, פיצוצים לטילים... רציתי לצאת למועדון,
אבל אף אחד לא מוכן ללכת למקומות ציבוריים. בקושי לפה הם
באו!", קיטרה דפנה.
"לא נורא...", ניסיתי לנחם אותה, "לפחות אנשים באו. אומנם לא
הרבה, אבל נעשה כיף!". חבשנו את המסכות והידקנו את רצועות
הגומי.
"אנחנו ממש חייבים ללכת", כול ארבעת האורחים הנוספים נזכרו.
ההורים המודאגים נסעו במהירות לבית של דפנה לקחת את הילדים,
כדי שאם נגזר עליהם למות, לפחות שלא ימותו לבד...
דפנה קמה, רצה מהר ללוות אותם מחוץ לדלת, נעלה היטב, אטמה עם
מגבת רטובה את מפתן הדלת של החדר שלה ורצה פנימה כמו עכבר
מבוהל.
כעת נותרנו רק אני, דפנה, אביתר ועוד בחור שלא הכרתי שטען שהוא
חבר של אביתר. ישבנו לחוצים, אני והבחור השני על המיטה של
דפנה, בעוד היא ואביתר ישבו על הספה.
"הולך ליפול עלינו טיל... הולך ליפול עלינו טיל.... כולנו
נמות...", היא נעה קדימה ואחורה כמו לולב, רועדת כולה.
אביתר חיבק אותה והשעין אותה על החזה שלו, אבל המסנן שלה נתקע
לו בפטמה בעוצמה והוא צרח מכאב.
אני בהיתי בתקרה וניסיתי לא לחשוב על טילים ועל חומרים מסוכנים
שאם אני אשאף אותם או אם הם יבואו במגע עם הגוף שלי- אני אמות
במהירות ובייסורים.
הבחור שלידי צחקק. "אני זוכר שהייתי בן שמונה במלחמת המפרץ. אז
זה היה מטורף. היינו הולכים עם מסכות לכל מקום, כמו נרקומנים
שמחוברים להרואין. מי בכלל חשב שמסכות אב"כ לא עוזרות בשיט?
אני מתכוון, מה הסיכוי שטיל ייפול דווקא על הבית שלי? וגם אם
כן, אני אמות מייד. ואם לא, ברגע שאני אסיר את המסכה, אני אמות
מענן הגזים שבחוץ. אם אימא שלי לא הייתה מתחננת שאקח מסכה
איתי, הייתי יוצא בלי".
"אתה יודע, אנשים בפאניקה חייבים להיאחז במשהו. אם תחשוב ששום
דבר לא יגן עליך, אתה פשוט תהיה לא שפוי. זה כמו הפיגועים. אם
אני אקח ברצינות שאני עלולה למות בפיגוע, אני לא אצא מהבית.
המלחמה בכלל לא מדאיגה אותי. יש סיכוי גדול יותר שאני אצא
מהבית ואיזה מחבל חרמן יפוצץ אותי באוטובוס בשביל שבעים
בתולות...", אמרתי. "אני זוכרת שכשהייתי קטנה במלחמת המפרץ, לא
ממש הבנתי את מלוא המשמעות של המלחמה. קישטתי את האריזה של
המסכה, הפכתי את החדר האטום לחדר משחקים... באותו הזמן היה את
השיר 'ציירי לך שפם של מיקיאגי'. אנחנו שרנו- 'ציירי לך
סם-דם'...".
"תגידי, עכביש רצועות הגומי המעצבן הזה שמתוח לך על השיער לא
מפריע לך?"
צחקתי. "מאוד. השיער שלי מסתבך בגומי ועושה לי קשרים
נוראיים!"
"את מדברת?", העביר יד בקוצים הקטנים שבצבצו בין רצועות הגומי
שעל ראשו. "כשאני אוריד את המסכה, תחשבי שנחתו לי עב"מים על
השיער. את תוכלי לראות את המסלולים של השיער השטוח בין הקוצים
הגבוהים על הראש שלי..."
ניסיתי לדמיין את זה ופשוט התפוצצתי מצחוק. שנינו שתקנו.
"אני חושב שהם נרדמו", אמר הבחור פתאום והביט על דפנה מרוחה על
אביתר.
"משעמם לי...", אמרתי. "כמה אפשר לפתור תשבצים ולהקשיב לדיכאון
ברדיו!? אולי אני פשוט אזריק לעצמי אפרו-פין ואתחיל ליהנות
ולהזות קצת...".
הבחור נשכב על המיטה. נשכבתי אחריו לצדו.
"תגידי, קרה לך פעם ששכבת עם מישהו בלי לדעת איך קוראים לו?"
"לא...", הסתכלתי עליו קצת המומה. מה השאלה הזאת?
"היה לך סטוץ בכלל?", לגלג עליי.
"כן. טוב, אחר כך שכבנו עוד כמה פעמים ואפילו יצאנו כמה
חודשים, אבל זה התחיל כסטוץ"
"אז זה לא נחשב", פסק. "סטוץ זה רק פעם אחת. אולי פעמיים וזהו.
אחר כך זה כבר יזיזים. אני שכבתי עם שתיים שאני לא יודע איך
קוראים להן. אחת בכלל לא עניין אותי איך קוראים לה, והשנייה
אני גם לא זוכר איך היא נראית כי שנינו היינו די שיכורים...".
חייכתי לעצמי. מזל שאי אפשר לראות הבעות פנים!
"האמת, שהייתי רוצה פעם לא לדפוק חשבון ולהזדיין עם מישהו
באיזו סמטה חשוכה או באיזה שירותים ציבוריים מצחינים ולא לראות
אותו לעולם אחר כך, לא לדעת עליו כלום. לא לקחת טלפון, לא לדעת
איך קוראים לו... סתם הרפתקה שכזו", התוודיתי.
הוא סובב פניו אליי. העיגולים השקופים המבריקים המקובעים סביב
עיניו הבהיקו.. "למה שירותים או סמטה? מה רע בחדר אטום?"
גבותיי הורמו. "אתה בטח צוחק עליי..."
"אני רציני לחלוטין. אנחנו לא יודעים איך קוראים אחד לשני,
אנחנו לא מכירים אחד את השני ויותר מזה- אין לנו מושג איך השני
נראה! יותר מושלם מזה?", שאל.
האצבע שלו ליטפה את קצות אצבעותיי הפרושות לצדו על המיטה.
"אבל... מה עם דפנה ואביתר?", שאלתי.  הם היו במרחק של כמעט
נגיעה מאיתנו.
"הם ישנים. הם לא יפריעו לנו. חוצמזה, זה מוסיף למתח, יוצר
אפקט הסכנה... יותר מעניין, את לא חושבת?"
"אממ...", חייכתי. זה יכול להיות הסקס הכי מטורף שעשיתי בחיים
שלי.
"אני אעזור לך לחשוב, יותר נכון אני אעזור לך לא לחשוב...",
התהפך על בטנו.
הוא העביר את אצבעותיו על שיערות ראשי וירד עמן לאורך צווארי.
הבטתי בו כמה שיכולתי. עצמתי עיניים, ראשי מורם מעלה. האצבעות
טיילו הלוך ושוב על העור הרך שלי, מגע מחוספס על עור עדין
מרפרף על זרועותיי, על שדיי, בטני, בין רגליי.
הוא אחז בסנטרי והוריד אותו מטה. עיניי נפגשו בעיניו.
"תני לי לראות את העיניים שלך. גם את הדבר היחיד שאני יכול
לראות אצלך את מונעת ממני?"
חולצה מופשלת מעלה. רוח קרירה חודרת מתחת.
אצבעות חמות. מגע נעים, ממכר.
כף יד גדולה קשה. שד קטן רך.
ציפורן חדה. פטמה מזדקרת.
קשיחות ארוכה. לחלוחית עמוקה.
אנחה רכה. נשימה מתקצרת.
גוף כבד מעליי. נפש קלה חומקת ממני.
חופן. לוקח. נותן.
צובטת. נושכת. שורטת.
נאנח. גונח. רועם.
נאנחת. מחזיקה בתוכי. שותקת.
סערת רגשות. בהירות מחשבות.
כניסה אחת.
כניסה שניה.
שלישית. רביעית. חמישית.
לאט. מהר.
עדין. חזק.
רך. קשוח.
שוב ושוב ושוב ושוב...
גרון נמתח.
שרירים קפוצים.
אנחה אחרונה.
התפרקות ענוגה.
כמה דקות של שקט.
כמה רגעים של מועקה.
והוא קם ממני, מתלבש בשקט.
ואני מתיישרת, מתלבשת בדממה.
מידי פעם מגניבה חיוך שרק אני מסוגלת להבחין בו תחת המסכה שלי
לעבר דפנה ואביתר. שניהם ישנים כפעוטות תמימים, לא מודעים כלל
למה שקרה תחת אפם.
שכבתי שוב על המיטה, הוא שכב לצדי.
"זה היה מאוד מוזר...", אמר לאחר שתיקה ארוכה.
"אכן...", אמרתי. לא יכולתי להגיב אחרת.
"את חושבת שעכשיו כבר מותר לנו להוריד את המסכה?"
"שיהיה... אתה קודם".
הוא אחז בתחתית מסנן המסכה, ומשך אותה בתנועה חדה מעל ראשו.
עמדתי מולו קפואה. "מה, אני עד כדי כך מכוער?!", גירד בראשו
במבוכה.
"פלג!?"
"את מכירה אותי!?"
הסרתי את המסכה שלי מהראש. הבעת הפתעה ניכרה על פניו.
"ליה?!", הזדעק.
"הרבה זמן לא התראינו...", מלמלתי.
"מהחטיבה, למעשה".
סובבתי את הראש לצד השני. "אני עדיין כועסת עליך"
"על מה שקרה אז? אולי תשכחי מזה? לעזאזל, זה קרה לפני יותר
מחמש שנים!"
"אתה והחברים המטומטמים שלך עשיתם לי טראומות"
"אני מצטער. את יודעת איך זה ילדים...", אחז בלחיי.
הורדתי אותה ממנה.
"איזה טראומות כבר הספקת לעשות לליה, פלג?", שפשפה עיניה דפנה
שהתעוררה.
שנינו נבהלנו וקפצנו.
"פלג שנא אותי בחטיבה, וגרם לבנים לעשות עליי חרם. הוא היה
מעליב אותי וכמעט כל יום בכיתי בגללו. הוא קרא לי 'קקי'..."
דפנה צחקקה. הבטתי בה  במבט נעלב.
"קראתי לה קקי, כי בטיול השנתי של כיתה ח', ליה ירדה מהאוטובוס
בהפסקה, נעלמה מאחורי שיח וכשהיא חזרה נדף ממנה ריח של חרא, אז
צחקתי עליה וקראתי לה 'קקי'", סיפר פלג.
"פחח...  וזה נכון?", היא הביטה בי.
"לא! הלכתי להשתין ואז בדרך דרכתי על חרא של כלב או משהו,
שפשפתי את הגוש בנעל עם מקל וכנראה שנדבק לי הריח. תדע לך שממש
השפלת אותי ושנאתי אותך על זה!".
"כבר אמרתי שאני מצטער. האמת היא, שלא ידעתי איך לאכול אותך.
היית יושבת בצד, לא מתחברת לאף אחד כבר מכיתה ז' כשבאת לביצפר
שלנו, מכינה שיעורים בהפסקות או קוראת... כולם חשבו שאת סנובית
אבל אני ידעתי שאת ביישנית ומסתגרת", פלג הביט בעיניי.
"ההורים שלי התגרשו אז. הדרך שלי אז להתמודד עם דברים, הייתה
פשוט לא להתמודד. עם כלום..."
"אני מצטער, לא ידעתי", אמר בקול רך.
"גם אני לא", אמרה דפנה והזכירה לנו את קיומה.
"למעשה, אני חושב שבאותו זמן הייתי דלוק עלייך. עצבן אותי שכל
הבנות בכיתה דלוקות עליי, ורק את לא מתייחסת. רציתי שתתייחסי
אליי בדרך כלשהי, גם אם זו שנאה. אני יודע שזאת דרך מטופשת
לגרום למישהי שתשים לב אליך, אבל הייתי תינוק ילדותי ושחצן".
הבטתי בו המומה. בחיים לא היה עולה על דעתי שפלג היה דלוק
עליי!
פתאום ברדיו נשמע קולו של נחמן ביי. "אמריקקי מתוסבכים,
אמריקקי מתוסבכים..." , ואז  נשמעה צפירת ההרגעה.
"יוהו! אנחנו עדיין חיים!", צווחה דפנה והעירה את אביתר שנראה
מסטול לגמרי. "אפשר להוריד את המסכות!", ואז- "רגע, אבל למה
הורדתם את המסכות מזמן?"
"אה, כלום...", חייכתי לעצמי ולפלג.
פלג קרץ לי. "אגב, ראיתם את הסרט של 'סאות' פארק' אתמול בלילה?
נזכרתי בסם-דם חוסיין מזיין את השטן בתחת, זה היה קטע ממש
מצחיק!"
"דווקא אהבתי שכל הסרט קייל חיפש את הדגדגן הקדוש כדי שוונדי
ההיא תרצה אותו... זה היה מצחיק!", הוסיפה דפנה.
"יותר מצחיק שלא רק ילדים מתקשים למצוא את הדגדגן הקדוש...",
אמרתי בעליצות. הפעם היה תורי לקרוץ לעבר פלג המסמיק...