אני סופרת פיגועים, ומדמה זיונים.
זו דרך הרבה יותר קלה להתמודד,
פרובוקטיבית אבל מקורית.
אם זה היה אפשרי וריאלי,
הייתי מוכנה לרדת לעראפת בשביל שלום
(זה לא שמי שהיו לי היו יותר נורמליים, אולי עראפת יהיה סוג של
עלייה ברמה בשבילי).
אני אהיה סוג של שליחה,
"שליחת השלום" אני אקרא לזה.
אבל קיימת בעיה אחת.
אם יהיה שלום,
זה אומר שלא יהיו פיגועים.
ואם לא יהיו פיגועים,
אז לא יהיו זיונים.
(שזה מחיר כבד מידי עבור כולנו)
ואז אנשים יהיו מתוסכלים כל הזמן, יאשימו אותי
ואני כבר לא אהיה "שליחת השלום",
אני אהיה סתם אחת שכולם ישנאו.
אני חושבת שעדיף שאני אשאר איפה שאני
ואהנה כמה שיותר לפני שמישהי אחרת תחשוב על זה.
רק שיפסיקו לקרוא לי שרמוטה.
לו רק הם היו
מבינים... |